שאלות בשו״ע הרב

שלום רב

בהערותיו של כת"ר על סימן מז (הערה טו) מוכיח שגם על שמיעת דברי תורה צריך לברך ברכת התורה. וזאת מדברי רבנו בסימן סו סעיף ו. ז"ל: "ומ"מ לא יקרא עם החזן כלל, ויסמוך על דברי האומרים, שיכול לברך על שמיעה מהחזן". אבל לכאורה הנדון שם הוא רק לגבי ברכה של העולה לתורה, שיכול לסמוך על אותן דעות שהעולה לתורה אינו צריך לקרוא יחד עם החזן. אבל לכאורה אין מכאן הוכחה שצריך לברך ברכות התורה על שמיעת דברי תורה ?
[למעשה יש הוכחה מהלכות ת"ת כמו שציין כת"ר שם, רק לא הבנתי מה ההוכחה מסימן סו].

נ.ב.
לפי זה יש מקום לעורר, שכאשר מוסרים שיעור לאנשים שאינם שומרים מצוות (עדיין כדבעי), וכנראה לא בירכו ברכת התורה, שצריך לומר להם לברך, או עכ"פ לברך בעצמו בקול רם ולהוציאם ידי חובה. (פעם דיברתי על זה עם הגרמ"ש אשכנזי ע"ה, ואמר לי שיש לו איזה דיוק שבשמיעה בלבד ללא ברכה, אין איסור כמו באמירה ללא ברכה (יש חיוב לברך, אבל אין איסור אם לא מברכים). ולא אמר לי מהיכן דיוקו. ואולי כוונתו ללשון רבינו בסידורו: "אסור לדבר ולהוציא דבר תורה מפיו עד שיברך". שדייק לומר ’לדבר ולהוציא מפיו’ ולא כתב ’לשמוע’. אבל יש לדחות שהלכה זו באה כביאור מדוע מברכים ברכה זו מיד, כי עומד לומר כמה וכמה פסוקים, אבל אין הכי נמי שגם על שמיעה יש איסור. שהרי מה הסברא לחלק בין חיוב לאיסור, שחייבים לומר הברכה אך אין איסור בשמיעה בלי ברכה).
אשמח לדעת מה דעת כת"ר בענין זה גם כן.

שוב יישר כח גדול על כל התשובות ועל ההתעוררות הגדולה שעורר בלימוד התורה בכלל ושוע"ר בפרט.

אדרבה ברכה על ספר תורה חמורה יותר מברכת התורה בבקר, כי כל הענין של הברכה על ספר תורה הוא בגלל שאדם קורא בספר תורה בעשרה, ולכן תקנו שיברך שוב אף שכבר בירך בבקר, ולכן נחלקו האם אומרים בקריאת התורה שומע כעונה או לא, משא"כ בברכת התורה בבקר, לדברי הכל שומע כעונה, שהרי כן הוא הדין בכל התורה כולה ששומע כעונה. ולענין האיסור לשמוע דברי תורה לפני ברכה, אכן זו שאלה טובה, והדיוק מלשון הסידור לכאורה הוא דיוק קלוש כפי שכתבת, אבל כיון שאין הדבר ברור אצלי לגמרי, לכן לכאורה אין צריך להנהיג לברך לפני שיעור (ובפרט שלא מצאנו שיש איסור לאדם להשמיע דבר תורה למי שלא בירך ברכת התורה, כי כל האיסור אם יש כזה הוא רק על האדם השומע עצמו), אם כי בשיעור צריך לדבר פעם אחת ולתמיד על הענין של ברכת התורה בבקר (ומי שירצה יברך).

בסימן מ"ו סעיף ט’ כותב רבינו: "טוב לומר בשחרית אחר שמע ישראל וגו’ ברוך שם . . כי לפעמים אומרים הצבור פיוטים ביוצר ושהוין עד קריאת שמע לקרותה שלא בזמנה, ויוצא בזה".
ולכאורה אינו מובן באיזה מקרה מדובר ש’טוב לומר’ ? שלכאורה ישנם ג’ מצבים אפשריים, ובג’ אלו, לא שייך ה’טוב לומר’: 1. אם הוא בטוח שהציבור לא יקראו בזמן - הרי הוא צריך לקרוא כל הג’ פרשיות (ומש"כ אדה"ז שפרשה שלישית לא צריך כי סומכים על מה שיזכיר יצי"מ בפסוד"ז, הרי זה רק כאשר את הפסוד"ז יאמר בזמן, ופשוט). 2. אם יש לו חשש שלא יקראו בזמן - צריך לקרוא פרשה ראשונה ואולי גם פרשה שניה, ולעשות תנאי, שאם יקראו בזמן לא יוצא בזה, ואם לא יקראו בזמן, הוא יצא עכשיו. 3. אם בטוח שיקראו הציבור בזמן, הרי צריך לכוין שלא לצאת בפסוק ראשון. א"כ באיזה מצב ’טוב לומר’ ?
[המקור ל’טוב לומר’ הוא בטור והובא ברמ"א, והמג"א מוסיף שעדיף לומר כל הפרשה הראשונה. וא"כ היה צריך רבינו לכתוב שטוב לומר כל הפרשה הראשונה ולהשמיט את ה’טוב לומר’ רק על הפסוק הראשון. וגם זה יש להעיר, מדוע בסידור הביא את כל הפרשה הראשונה. האם הכוונה שלמעשה ’טוב לומר’ את הכל הפרשה הראשונה ?]

יש עוד מצב שלא ציינת, והוא שיש חשש רחוק שהצבור לא יקרא ק"ש בזמן, ועל זה הוא אומר "טוב לומר", וכלשון רבנו שם: "כי לפעמים אומרים הצבור פיוטים ביוצר ושוהים וכו’". משא"כ במצב השני הוא כותב "וכשירא שהצבור יעברו זמן ק"ש", ששם החשש הוא שקול (ולא רחוק), אז מצד הספק "יש לו לקרוא" גם פרשה ראשונה (ובסוגריים הוסיף גם שניה). ובסידור כתב רק פרשה ראשונה, ואולי משום שסובר שהעיקר כדעה שרק פרשה ראשונה הוא מן התורה.

עדיין קשה לי הרי לגבי "טוב לומר..." כותב רבינו "ומכל מקום אע"פ שאומר כן בכל יום לא יתכוין לצאת יד"ח בזה". אם כן בשביל מה "טוב לומר" ? (הרי וודאי שכשלא מתכוין לא יוצא) ומה שאומר אח"כ "אלא כשירא שהציבור יעברו וכו" הרי באופן זה צריך לומר כל הפרשה הראשונה ולא רק פסוק ראשון בלבד אם כן אין מצב שיהיה תועלת באמירת פסוק ראשון בלבד? אגב מענין מדוע את האפשרות לעשות תנאי מציין רק בהמשך לדיעה השניה ורק בסוגריים.

לאחר עיון בלשונו הזהב של רבנו הזקן נוסף נראה לי שיש לפרש כך (וחוזרני בי מהחלוקה הקודמת): א) פסוק "שמע ישראל" אומרים בלאו הכי בכל יום לפני התפלה, בחלק המובא מתנא דבי אליהו, המדבר במעלת בני ישראל, ועל כך כותב אדה"ז ש"טוב לומר" גם פסוק "ברוך שם", כי הוספה זו הופכת את "שמע ישראל" מסיפור דברים לקיום מצות ק"ש, וזה מועיל כשיש לו חשש שהצבור יעבור זמן ק"ש. ב) מוסיף רבנו: "ברוך שם" נשאר כקטסט קבוע ואומרים אותו בכל יום ביחד עם "שמע ישראל", ולכך הוא מזהיר שלא להתכוין לצאת בזה אלא כשיש חשש לכך, וכנ"ל. ג) לאחר מכן מוסיף רבנו, שכשיש לו חשש, אזי "יש לו לומר" גם פרשה ראשונה, כדי לחשוש לדעה שגם פרשה ראשונה הוא מן התורה (אף שהעיקר להלכה שרק פסוק ראשון מן התורה כמבואר בסי’ ס ס"ה, עיין שם, ולכן כותב אדה"ז בלשון לא מחייבת: "יש לו לומר"). ד) מוסיף אדה"ז בסוגריים, שאם יש חשש, אזי יש לו לחשוש גם לדעה הנוספת שצריך לומר גם פרשה שניה, והכניסו בסוגריים כי להלכה אין צריך לחשוש לדעה זו עד כדי כך, ובפרט במקום ספק. וכן פסק בסידורו. ה) מסיים אדה"ז בחידוש משלו (למרות שמציין לפרי חדש, אך בפרי חדש אין זה מפורש כ"כ), שבמקרים של חשש מועיל תנאי, ולכן מביאו בסוגריים (אך אין לזה קשר דוקא לפרשה שניה אלא זה תופס גם על פסוק ראשון ופרשה ראשונה), כדרכו להביא חידוש שאינו מפורש בפוסקים, והחידוש הוא שמועיל תנאי בעשיית מצוות. וכן דעת רעק"א. אבל לא כולם מסכימים עם זה.

תודה רבה וייש"כ גדול על התשובה הנפלאה. אם הבנתי נכון אז יוצא כך: מכיון שבעצם מעיקר הדין מספיק לומר פסוק ראשון בלבד, לכן כותב רבנו שטוב להוסיף ’ברוך שם’, בנוסח קבוע בכל יום (אף שבכל יום אין בזה שום תועלת, אלא), כדי שבאותו יום שיצטרך ’להשתמש’ בזה כדי לצאת יד"ח, יעשה זאת כדבעי, דהיינו בהוספת ’ברוך שם’. ורק בתור תוספת מוסיף רבנו שיש לומר כל הפרשה הראשונה (כדי לחשוש לאותן הדיעות שבזה יוצא יד"ח), אבל בעצם זהו רק כדי לחשוש לשיטה נוספת, אבל מעיקר הדין סגי בפסוק ראשון, ולכן צריך גם להוסיף ’ברוך שם’. (ע"ד מש"כ בסוגריים שיש לחוש גם לשיטה שצריך לומר פרשה שניה ג"כ. אלא שיש חילוק, שפרשה ראשונה הביא בסידור, ופוסק שכך צריך לעשות למעשה תמיד ולא רק חומרא, אבל פרשה שניה מביא רק בסוגריים שאינו רק חומרא/הידור/הקדפה/מהיות טוב). אכן - למעשה - גם כת"ר מסכים, שמאחר וכל שיש חשש שיעבור הזמן, יש לקרוא גם פרשה ראשונה, יוצא שלעולם לא יהיה מצב שיהיה תועלת באמירת ’ברוך שם’. [רק שאינו קשה, כי כתב זאת לפי עיקר הדין שסגי בפסוק ראשון]

אכן סיכמת נכון. רק להעיר שאם קוראים כל הפרשה ראשונה, ודאי שצריך להוסיף "ברוך שם", שהרי כך היתה התקנה לומר "ברוך שם" אחרי "שמע ישראל".

לכאורה הנ"ל לא חלק לגמרי כי לפי הנ"ל ממה נפשך אם ירא שהציבור יעברו זמן קריאת שמע צריך לומר גם פרשה ראשונה (ושניה עוד יותר הידור בתור בעל נפש) ואם אינו ירא למה צריך לומר "ברוך שם"? כלומר: מדוע יאמר כל יום "ברוך שם" בשביל שביום שירא יצטרך "להשתמש" בו והרי כשיצטרך להשתמש בו יצטרך לומר גם פרשה ראשונה וא"כ או שיאמר כל יום גם ברוך שם וגם פרשה ראשונה כי יצטרך אותה ביום שהוא ירא או שלא יאמר את שניהם רק ביום שירא? (וזה שמעיקר הדין מספיק פסוק ראשון אינו רלוונטי כי "למעשה" אנחנו חוששים לדעה שצריך לומר גם פרשה ראשונה שלכן בפועל ביום שירא צריך לומר גם פרשה ראשונה ולכן לא יכול להיות שבפועל נאמר כל יום ברוך שם ללא מטרה מעשית רק בגלל שמעיקר הדין זה מספיק וכנ"ל או שנאמר הכל כל יום ללא מטרה מעשית או שלא נאמר רק ביום שירא ) ונראה לומר בפשטות: כיון שיש דעה בסימן ס’ סעיף ה שגם מצוות מהתורה אינם צריכות כוונה וגם בדיעבד יוצא ידי חובה כשלא כיוון לצאת לכן ביום שאינו ירא שהציבור יעברו את הזמן שלכן איננו רוצים שיכוון לצאת כדי שלא להפסיד את קריאת שמע כתיקונה ומד שני לפעמים הציבור בכל זאת מאריכים ויעברו את הזמן נאמר לו לומר ברוך שם ולא לכוון לצאת שאז אם הציבור יאריך בפיוטים יצא ידי חובה לפחות לפי הדעה הנ"ל אף שהיא לא נפסקה להלכה. (ונדייק שלא אומרים לו לכוון לא לצאת שאז אולי לפי כולם לא יצא אלא אומרים לו שלא יכוון לצאת שאז הוא כמתעסק) ולפי זה כן יש לחלק בין חשש סביר שהציבור יעברו את הזמן לבין חשש רחוק.

אנסה לחדד את תשובתי יותר: שמע ישראל בלי ברוך שם הוא סיפור דברים, אלא אם כן הוא מתכוין לצאת, ושמע ישראל עם ברוך שם הוא יוצא י"ח אפילו קרא בסתם, אלא אם כן התכוין שלא לצאת. אדה"ז מציע לומר בכל יום "ברוך שם", שאם יקרה שהצבור יעברו זמן ק"ש, הוא כבר יצא י"ח אפילו בסתם (אלא שהוא מעיר שאם הוא בטוח שהצבור לא יעברו אזי לא יתכוין לצאת בזה). ואח"כ הוא מוסיף שביום שהוא ירא שיעברו, אזי "יש לו" (ולא כותב "צריך", כי אין זו חובה גמורה) לקרוא גם פרשה ראשונה, כדי לחוש לדעה המצריכה זאת, ולא אמר שיעשו זאת בכל יום, משום שעד כדי כך לא חוששים לדעה הזאת (כי העיקר כדעה שדי בפסוק שמע ישראל). אמנם בסידור הוא הכניס את הפרשה כולה, כי כנראה כן חשש לדעה ההיא לגמרי.