הלכות נט"י

הלכות נט"י

א) סי’ קנח סע’ ג’:"לפי שהמשקים עלולים לקבל וכו’ ועוד וכו’ ולפיכך וכו’" אינו מבואר לי איך הוה שתי טעמים אלו משום סרך תרומה דרבנן, לטעם הא’ אינו ברור אם הכונה שכמו שאולי יגע המשקה בחולין, יגע גם כשזה טבול ביין או שמן. וטעם הב’אם הכונה שמכיון שזה מטמא בכל שהוא נזהרים שמים לא יטמאו ויחזרו ליטמא תרומה, אבל אז לא מובן למה דוקא יין ושמן, שמשקים מטמאים גם אוכלין בכל שהוא?
ב)בהמשך הסעיף כתב "אבל דבר שדרכו לאכול ע"י כף כו’ ולפיכך אף אם נגע בידיו דרך מקרה בתוך הכף א"צ נט"י וכו’" אינו ברור 1. מה בכלל החשש שמא יגע, לכאורה אין נט"י אלא באכילה (וכאן אוכל בכף)? 2. האם הכוונה שמותר לכתחילה ליגע או לאכול ביד, כמו שמותר לכתחילה לשתות ממי נהר (שהלשון משמע בדעבד אבל אז כבר נגע ואין על מה ליטול)?
ג) למה דוקא בדבר שטיבולו במשקה יש אומרים שאין הגזירה היום, ולא בפת?

תשובה

א) כי מן התורה התרומה נוהגת רק בדגן יין ושמן, כמבואר בס"א. ב) 1. שמא יעזר בידיו תוך כדי אכילה בכף. 2. לא, רק בדיעבד. ג) מבואר בסוס"ג.

המשך

א) האם הבנתי נכון טעם הא’? ב) אם זה רק בדיעבד, מה הכוונה שא"צ נט"י, הרי כבר נגע? ומה החילוק בין שתי’ לדבר שטיבולו במשקה, שהא’ מותר לכתחילה והב’ אינו? ג) לכאורה טעם שניהם שוה, טומאה, והיום כולנו טמאי מת? ואותו טעם שגזרו היום בשביל שיבנה ביהמ"ק בב"א, בפת, שייך בדבר שטיבולו במשקים? תודה מראש.

תשובה

טעם הא’ לא מדבר על שהאוכל טבול ביין או שמן אלא על מים בלבד, משום הכשר טומאה שעל ידי המים. ב) הכוונה למרות שלפעמים יוצא לו לנגוע בידים, אין זה מצריך אותו ליטול ידיו בפעמים הבאות. ב2) כי בשתיה הוא שותה בכלי ואינו נוגע במשקה כמבואר בס"א. ג) אכילת הפת עצמו חמור יותר מאכילת דבר שטיבולו במשקה, כי הפת עצמו היה תרומה, משא"כ טיבולו במשקה הוא רק הכשר טומאה.