מדוע צריך להפסיק בין ’הכנף’ ל’פתיל’?

מדוע צריך להפסיק בין ’הכנף’ ל’פתיל’?

בסימן ס"א מציין כמה זוגות מילים בק"ש שצריך להקפיד להפסיק ביניהן כיון שהאות האחרונה של הראשונה דומה לאות הראשונה של השניה. בין היתר מציין את המילים ’הכנף פתיל’. לכאורה אף שמדובר באותה אות - פ - אין חשש שתיבלע אחת מהן, כיון שהראשונה רפויה והשניה דגושה.

תשובה

יש אומרים שהלכה זו מתאימה רק למי שהגיית הפ’ הרפויה דומה אצלו להגיית הפ"א הדגושה (כמו אצל חלק מהספרדים). אך בשו"ת יביע אומר ח"ג סי’ יא כותב שגם לפי ההגיה המקובלת כיום שהפ’ הרפויה שונה לחלוטין מהפ’ הדגושה יש מצב שיתחברו יחד בקריאה מהירה, כי סו"ס מוצאן של אותן אותיות הן מאותו מקור (שפתיים).

באותו ענין ’עשב בשדך’

מה טעם לא העתיק אדמו"ר את הצרוף "עשב בשדך" שנמצא בשו"ע המחבר באותה רשימה שאותיות כפולות? העירני ח"א שכיון שנוהגים לנשק הציצית אחר תיבת ציצית צריך לעשות הפסק אחרי תיבת הכנף כדי לבטא את שייכותה לתיבה שלפניה. עפ"ז מובן החילוק בין ’הכנף פתיל’ ל’עשב בשדך’ אלא שזה לא מתאים להקדמה בתחילת הסעיף שם לפיה מדבר כאן אודות הפסקות מטעם כפילות האותיות ולא בהפסקות אחרות

תשובה

להלן מה שכתבתי לפני זמן על ענין זה: האם צריכים להפריד בק"ש בין התיבות "עשב בשדך" כתב רבנו הזקן בשלחנו סי’ סא סי"ט: "צריך ליתן ריוח בין תיבה שאות שבתחלתה כאות שבסוף תיבה שלפניה, שלא תבלע אות אחת מהן, כגון על לבבך, על לבבכם, ואבדתם מהרה, הכנף פתיל, אתכם מארץ". והנה מקור דבריו הוא בגמרא ברכות טו, ב. אך בגמרא שם מובא גם "עשב בשדך", וכן הובא בטור ושו"ע סי’ סא ס"כ, ואם כן צ"ע שהשמיטו רבנו. וכמו שהקשה הבדי השלחן בסי’ יט ס"ק נו. ויש לומר שהדבר מבואר ע"פ מה שכתב בספר מגון אבות (ח"ג דף נד) לרשב"ץ: "הבי"ת הרפה הוגים אותה .. בדבוק שפתיים כמו הדגושה .. במעט שינוי ברפיון יותר .. שאי אפשר שתהא הגיית הבי"ת כהגיית הוי"ו בשום פנים, ולא היתה כן הגייתנו בהיותנו בארצנו, יורה זה מה שאמרו בק"ש שיניח ריוח בין הדבקים, ומנו שם כמו עשב בשדך, יראה כי הגיית בי"ת עשב כהגיית בי"ת בשדך שהיא דגושה .. ע"כ יראה כי הספרדים הם הקפידו על לשונם בזה יותר משאר כל היהודים אשר בתפוצות הגולה, כי הם הוגים הבי"ת הרפה בדבקות בשפתיים ברפיון מעט ולא בהגיית הוי"ו". ונראה שכוונתו בזה להגיית הבי"ת של הבבלים, משא"כ שאר הספרדים [ולהעיר שאצל יהודי גרוזיה (גם כיום) הגיית הבי"ת הרפויה דומה להגיית הבי"ת הדגושה (עם קצת רפיון)]. ואולי זהו הטעם שגם הרמב"ם השמיט בספר היד (הל’ ק"ש פ"ב ה"ט) את הדוגמא של "עשב בשדך", כי הגיית הבי"ת הרפויה השתנתה כבר בזמנו מהגיית הבבלים. אך לפי זה צ"ע מדוע לא השמיטו הרמב"ם ואדה"ז את הדוגמא של "הכנף פתיל", שהרי גם הפ"א של "הכנף" היא רפויה, והיא שונה בהגייתה מהפ"א הדגושה של "פתיל". וכמו שכתב בספר "עלי תמר" (ברכות שם): "שלפי הברת האשכנזים של הפ"א רפה – אין מקום לערבוב של הכנף פתיל, ועל כרחך שפ"א רפה היו מבטאים בדגש רפה במעט שינוי לבין פ"א דגושה". כלומר, לפי דבריו גם הפ"א הרפויה דומה אצל הבבלים [וכן הוא אצל יהודי גרוזיה] להגיית הפ"א הדגושה, ולכן אמרה הגמרא שיש להפריד בין "הכנף פתיל", משא"כ לפי הגיית ההאשכנזים אין צורך לחשוש לכך. אך מזה שהרמב"ם ואדה"ז העתיקו מהגמרא שיש להפריד גם כיום בין "הכנף פתיל", מבואר שלמרות השוני בהברה ביניהן יש חשש שאות אחת מהן תבלע. וובהכרח לומר שיש הבדל בין "עשב בשדך" ל"הכנף פתיל", שכן הגיית הבי"ת הרפה כיום היא דומה בהברתה לאות אחרת (לאות ו’), מה שאומר שהיא שונה בהרבה מהברת האות בי"ת הדגושה, ואין חשש של בליעה (כי אז היו צריכים לחשוש גם בכל מקום שיש סיומת של אות וי"ו לפני אות בי"ת, ולא מצינו אזהרה כזו בפוסקים), לבין פ"א הרפה שאין לה דמיון להברת אות אחרת, אלא רק לאות פ"א הדגושה, למרות השוני ביניהם בהברה. אמנם בשו"ת יביע אומר ח"ג סי’ יא דוחה את דברי הרשב"ץ הנ"ל וסובר שגם לפי ההגיה המקובלת כיום של הבי"ת והפ"א הרפויות יש מצב שיתחברו יחד בקריאה מהירה, כיון שסו"ס מוצאן של אותיות אלו הן מאותו מקור, שכן אותיות בומ"ף מוצאן מהשפתיים. ומשום כך העתיקו הטור והשו"ע גם את הדוגמא של "עשב בשדך". אך מהשמטת הרמב"ם ואדה"ז את התיבות "עשב בשדך" משמע שלא ס"ל כן, וכמבואר לעיל. ועצ"ע בכל זה.