הלכות שאין מקיימים.

הלכות שאין מקיימים.

ראיתי בלקו"ש חכ"ט עמ’ 500 מכתב של הרבי זי"ע בזה"ל:

"וזאת למודעי אשר בענין השינה בסוכה הרבה יש
להאריך ואכ׳׳מ. ונמצאים עוד איזה ענינים עד שאין אפי׳ ותיקין נוהגים בהם אף שלכאורה הדין מפורש בשו״ע מבלי חולק".

וברצוני לדעת:

[א] מה באמת ההסבר בכך?
[ב] האם כך צורת הפסיקה?
[ג] האם כשיש הלכה שאין הציבור מקפיד בה מצד אחד ומצד שני אין חולק שכך הדין מפורש בשו"ע, יש לעשות כציבור ולזנוח את ההלכה? אתמהה!

תשובה

השאלות שהנך שואל הן שאלות כבידות משקל, וזה נוגע למהות כללי הפסיקה בכלל, ואין המקום לדון כאן בכללי הפסיקה, כיון שאין זו מטרת המדור. אבל אומר בקצרה כמה כללים כדי להשקיט את תמיהתך במקצת. ישנו כלל "מנהג מבטל הלכה", ישנו כלל "מנהג ישראל תורה היא". ישנו כלל "פוק חזי מאי עמא דבר". וישנו מציאות שכמה וכמה מן ההלכות בשו"ע לא מיושמות בפועל, כגון רוב ברכות הראיה המובאים בסדר ברה"נ, ועוד כיוצא בזה. הסיבות לכך יכולות רבות, וכאמור לעיל, כולל הכלל של "הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל". כל זה אני כותב בהכללה, אבל כמובן שבדיעבד ניתן למצוא לכל הלכה שאינה מקויימת, הסבר פרטי משל עצמו התואמת גם את דרכי הפסיקה. וזה מה שעשה הרבי בכמה ממנהגי חב"ד שעל פניו היו סותרים את המובא בשו"ע ויישבם ע"פ כללי הפסיקה כדי שיתאימו גם להלכה. אבל במקור לא זו הסיבה העיקרית שנהגו כן. וכאמור יש להאריך בכל זה. ואכ"מ.

הוספה

אביא לך דוגמא שעלתה בדעתי כעת לענין זה, מהמובא ברמ"א בסי’ שיח בענין החזרת תבשיל בשבת, כידוע יש מחלוקת אם יש בישול אחר בישול, יש אוסרים ויש מתירים, והרמ"א כותב "ונהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי", כלומר המנהג בפועל להקל כשהתבשיל חם קצת (אפילו אם אין היס"ב), ודבר זה תמוה לכאורה, שמצד אחד אנו פוסקים שיש בישול אחר בישול, ולכן אסור להחזיר צונן, אבל המנהג הוא להקל להחזיר אם הוא חם קצת. קולא זאת באה מצד המנהג ולא מצד הדין (שכן מצד הדין כל עוד שאין היס"ב דינו כצונן), אלא שכמובן אם מחפשים ניתן למצוא את ההיתר ההלכתי הנכון למנהג זה, אבל במקורו הוא מנהג, ולא הכרעה הלכתית. ועוד הרבה כיוצא בזה.

תגובה

ברור ש"מנהג מבטל הלכה" לא נאמר כנגד דברים מפורשים שנכתבו בשו"ע! ברור ש"מנהג ישראל תורה היא" לא נאמר שכתוב בשו"ע הפוך! והכלל "פוק חזי מאי עמא דבר" לא נאמר כשיש דין מפורש בשו"ע! וההוכחות לכל זה הן למכביר! כך שלצערי לא הצלחתי להבין את כל דבריך. אשמח אם תוכל לציין עכ"פ מ"מ שמסבירים בטוב עניינים אלו (מה שראיתי הוא את דברי אדמו"ר זי"ע שכתב במכתב ש"לא ראיתי נוהגין כן אבל מפני קושיא יבטלו המפורש בשו"ע" - היינו שהמנהג נגד שו"ע אינו תופס כלל ובספרי הגר"ע יוסף (וב’עין יצחק’ לבנו הרב יצחק יוסף) יש באריכות מדברי כל הפוסקים שמנהג נגד דין מפורש איננו נחשב) .

תשובה

אם היית קורא את דבריי בעיון היית שם לב שכתבתי שתמיד מחפשים במנהג היתר הלכתי מסוים כדי לקיים את המנהג, בוא ואומר אחרת: לא מבטלים מנהג ישראל מפני הלכה שעל פניו נראית הסותרת את המנהג, אלא מחפשים אסמכתא הלכתית לקיים את המנהג, אך לא האסמכתא ההלכתית שורש המנהג. וכמו שאנו מוצאים פעמים רבות בשו:"ע ובפוסקים "לימוד זכות" על מנהגים שהם לכאורה נגד ההלכה. דוגמא של מנהג מפורסם שהרבי מאד עודד את זה, והוא מחיאת כפים בשבת בשמחה של מצוה, שבשו"ע נאסר הדבר, ואף בשוע"ר אוסר, ואילו מנהג חסידים להקל בזה, עם בסיס הלכתי מסוים. ועוד דוגמאות רבות כהנה. מה שהנך מביא מדברי הרב עובדיה, זה הרי פשוט שזו דעתו, שהרי כל ההשקפה ההלכתית שלו היא שיש להעדיף את פסקי השו"ע נגד המנהגים. ואם תרצה זה גם מה שעומד במהות המחלוקת בין הב"י לרמ"א. ויש להאריך בזה הרבה מאד. ואכ"מ כלל. אני מניח שהרבה ספרים דנים בזה, ויש לחפש ב"אוצר החכמה". לי ידוע על ספר בשם מנהג ישראל תורה הוא.