ביאור כוונת אדמו"ר הזקן

ביאור כוונת אדמו"ר הזקן

כותב אדה"ז (קפג י): "ויש חולקין על זה ואומרים, שאין מזמנים אלא א"כ אחד מברך לכולם והם שומעים ולכל הפחות צריכים לשתוק ולשמוע עד סיום ברכת הזן וכן עיקר"

האם הכוונה ששותקים ומכוונים לצאת ואח"כ ממשיכים מ’נודה לך’, או ששותקים ומכוונים שלא לצאת, ואח"כ מתחילים מהתחלה לבד ?

הפמ"ג (מ"ז ו) כותב לכוין שלא לצאת. והמ"ב כותב לכוין לצאת.

שאלה נוספת:
באותו סעיף לפני זה, כותב אדה"ז: "כיון שכל ברכת המזון עד החתימה אומרים כולם יחד מלה במלה עם המברך ברכת המזון, ה"ז כאמירה אחת וגם החתימות הם חוזרים ושומעים מפי המברך ועונים אמן אחריו כמו כשאחד מברך לכולם ממש, ואע"פ שברכת הזימון צריכים לשמוע מפי המברך דוקא כמו שיתבאר שם מכל מקום בברכת המזון מחמת חסרון כוונה יש לנהוג כן".

לכאורה אם אומרים כולם בלחש, מילה במילה יחד עם המזמן שאומר בקול רם, אז מרוויחים את שני העניינים, גם שומעים מהמברך וגם אומרים בעצמם, מדוע יש כאן ב’ דעות (א’ שצריך לומר בעצמו, וא’ שצריך לשמוע) הרי אפשר לקיים את שניהם ? (וכמ"ש אדה"ז בסי’ רפד לענין הפטרה, שהמפטיר אומר בקול רם וכל אחד אומר מילה במילה איתו).

תשובה

מדברי אדה"ז משמע שברכת הזימון פירושו שאחד מברך בשביל השאר, כלומר כשם שאת המילים "נברך שאכלנו משלו" אומר המזמן בלבד כך כל שאר הברכה עד סוף ברכת הזן אומר המזמן לבד, והשאר צריכים לשמוע, כי כך נתקן לכתחילה שישתקו וישמעו את הזימון מ"נברך" עד "הזן את הכל", זהו כל מהותו של הזימון לשמוע את המזמן עד סוף ברכת הזן ולענות אחריו אמן (כשם שהאומר הקדיש אומר קדיש והשומעים אומרים אחריו אמן), ואמירה אחר המזמן בלחש היא נוגדת את ענין הזימון. ואין לזה קשר אם יוצאים י"ח ברכת הזן, כי גם כשלא יוצאים י"ח ברכת הזן צריכים לשמוע כן כמבואר בסי’ ר ס"ג. ולפי זה צריך לומר שאלו הנוהגים כיום שלא אומרים ברכת הזן בקול רם (מצד סיבה זו אחרת), אין זה מתאים עם פסק הדין של אדה"ז שכתב בסי’ קפג שהעיקר כדעה הב’, אלא סומכים בזה על הדעה הראשונה, וכלימוד זכות המובא בזה בפוסקים האחרונים. ולפי זה יש מקום לומר שבמקום שאפשר כדאי לומר בקול רם את ברכת הזן כדאי לקיים את פסק דינו של רבנו הזקן.