יכון לבו לאביו שבשמים

יכון לבו לאביו שבשמים

בסי’ צד ס"ג, "ויש מי שהיה מתפלל לאיזה רוח שהיה מזדמן לו, מפני שסובר שהשכינה בכל מקום, ויש לסמוך על דבריהם בדיעבד שכבר התחיל להתפלל לאיזה רוח שאין צריך להפסיק בתפלתו לעקור רגליו ולעמוד כנגד ארץ ישראל". ובס"ד, "סומא ומי שאינו יכול לכון הרוחות להתפלל כנגד ארץ ישראל - יכון לבו לאביו שבשמים". ולכאורה מדוע הסומא או מי שאינו יכול לכוין, לא יכול לסמוך על הדעה שאפשר להתפלל לכל רוח? ומדוע מי שהתפלל לאיזה רוח, לא יצטרך "לכון לבו לאביו שבשמים"?

תשובה

לכתחילה אין סומכים על הדעה הזאת, ולכן סומא יתפלל לכתחילה לאביו שבשמים. ורק מי שנעמד להתפלל לצד מסוים בגלל שחשב ששם זה מקום השכינה, אזי יכול לסמוך על הדעה ששכינה בכל מקום.