שאלות בהלכה - ניתן לשאול בפורום החדש: forumharav.com

האם משועה"ר סי’ רעא סע’ יא, אפשר לדייק שמותר לאכול ולשתות באמצע התפילה.

ממש לא. הפירוש שם הוא, שבאותו הזמן שהתפלל במקום להתפלל היה יכול לאכול אכילת עראי ולהתפלל אחר כך, ולא שבתוך התפלה יכל לאכול.

למה בנכנס לביה"כ ההלכה שצריך לברך על התפילין עוה"פ מפני שאסור ליכנס לביה"כ עם תפילין והוי הפסק, הרי היה יכול באותו זמן שלא ליכנס לביה"כ, ומה זה שונה מזה שאסור לאכול בתוך תפילתו רק שהיה יכול לאכול לפני שהתחיל להתפלל.

לא הבנתי מה הקשר בין הדברים, השאלה בסי’ רעא היא האם יש היסח הדעת מאכילה בכך שאדם מתפלל, שהרי אינו יכול לאכול ולהתפלל באותו זמן יחד, ועל כך התשובה שאין כאן הסחת הדעת מאכילה, שכן ע"פ הלכה לא חל עליו איסור אכילה באותו זמן שהתפלל (מצד הזמן), משא"כ בשעה שהגיע זמן הקידוש חל עליו איסור לאכול מצד הזמן (ולא מצד זה שהוא מקדש באותו זמן). ואילו הנכנס לבית הכסא חל עליו איסור להניח תפילין מצד המקום שהוא נכנס בו.

באגה"ק אגרת כה שנלמדת אתמול בשיעור התניא היומי, נתבאר למה ק"ש בהמ"ז וד"ת לא מהני בהם הרהור וצריך דווקא דיבור. וצ"ב למה נשמטה תפלה מהרשימה. ועוד, שבתניא פל"ז גם מוזכרת התפלה.

שאלה טובה. ויתכן שמציין רק אלו שחיובם מן התורה. ובכל אופן באגה"ק סי’ כט כן מזכיר תפלה, ע"ש.

בסי’ קי’’ד ס’’א כתוב שיחיד אפי’ בביתו אסור להזכיר הגשם קודם הציבור ובס’’ב שהיחיד רשאי להזכיר הטל במקום גשם ומאי שנא?

יש הבדל גדול בין הזכרת הגשם, שבזה אסור ליחיד להזכיר לפני הזכרת הצבור, כי הזכרת הגשם זהו ענין הנוגע לכלל הצבור, והיחיד נגר אחר הצבור, לבין הפסקת הזכרת הגשם ע"י הזכרת טל, שבזה גם כל החורף, אם הזכירו טל במקום גשם אין צריכים לחזור, ולכן אין היחיד צריך להמתין לצבור בהזכרת טל בתפלת מוסף, אבל במקום שלא נוהגים להזכיר טל אין היחיד יכול להפסיק הזכרת הגשם לפני הצבור.

בסי’ קא - לפי הנסמן במ"מ - לא הביא כלל את דעת הזוהר באיסור השמעת קול בתפלה. ועוד, בלקו"ש שצויין באות יז דן בהרחבה בדעת הרמב"ם, השו"ע, והזוהר, וכמדומני שלא נזכר שם כלל מהי דעת אדה"ז.

הרי הוא מציין באותה שיחה בהערה 31 שאדה"ז בשו"ע שלו סי’ קא פוסק שלא כמו הזהר, אלא צריך להשמיע קולו לאזניו בתפלתו. וממילא כל מה שמבואר בשיחה ההיא זה לא להלכה, אלא הנהגה ליחידי סגולה בלבד.

אדרבה, איפכא!

אדמוה"ז בשו"ע פסק כדרכו עפ"י נגלה ואילו הרבי מבאר זאת עפ"י ’קבלה’ והיות "שכ"מ שקבלה חולק על ההלכה הלך אחרי הקבלה" (תוכן הלשון של שער הכולל) א"כ ה"ה שאנו חסידי חב"ד יש לנו ללכת אחרי הדברים שהובאו בזהר ולא כפי שנפסק בשו"ע!

ידוע שלקוטי שיחות אינו ספר פסיקה או הנהגה, וכל עוד הדברים לא הובאו שם בלשון הוראה למעשה, לא ניתן ללמוד משם הוראה נגד המפורש בשוע"ר.

אינני לומד מהסברא שמובאת בלקו"ש אלא מדברי הזהר הידועים לכל רב דחד יומא. וק"ל.

יש הרבה דברים בזהר ובקבלה שאיננו נוהגים כמותם, אלא רק מה שמובא בשוע"ר ובפסקי הסידור וספר המנהגים.

ויש דברים שאנו עושים כפי שכתוב בזהר ולא כפי שנפסק בשו"ע - וא"כ יואיל כת"ר להודיענו מה הכללים בזה?

הרי עניתי לך: מה שרבותינו נשיאנו הורו לנו לעשות, כפי שמובא בפסקי הסידור ובספר המנהגים.

בסימן תרמ"ה סעיף י-יא. במה דברים אמורים בנחלק בכל ארכו אבל לא נחלק אלא מקצתו כשר. ובהערה על "מקצתו" כתוב "ולא רובו". מה הכוונה של הערה זו? להכריע דין לצד אחד (כמשמע מסעיף יא ולא כמשמע מסעיף י’)? או לתת אפשרות לפירוש, ובנוגע לדין אין הדבר מוכרע ואפשר שהדין כמו בסעיף י’?

אכן שאלה טובה. אבל הרעיון בהערה זו הוא להבהיר שאין סתירה בשוע"ר מרישא לסיפא, כי הדיוק של הסיפא קובע יותר, כי רק בזה הוא מכשיר, ומזה מובן שרובו ככולו, ופסול. אבל כמובן שניתן להתווכח על כך ולומר, ש"מקצתו" האמור כאן הוא לאו דוקא במשמעו מיעוט, אלא במשמעות "חלק", ומצאנו בשוע"ר שקורא לחלק אפילו היותר גדול בשם "מקצתו", ראה לדוגמא סי’ תעג סל"ה ועוד. והדבר לא מוכרע. אך לי יותר מסתבר כאופן הראשון.

יישר כח! ותודה רבה!

כריים נקיים של גוי האם ניתן להשתמש אחרי הדלקה ארוכה של הלהבות

לא הסברת מה הכוונה כיריים נקיים. בכל אופן אם הגוי השתמש בהם בעבר, אזי החצובה שעליה הסירים עומדים צריכה לעבור ליבון.

האם מספיק הדלקה של כ20 25 דקות של הלהבה על האש הגבוה ?

צריך ללבן את כל החצובה ולא רק איפה שהסיר יושב, כי האיסור בלוע בכולו.

האם ציפוי של נייר כסף יועיל ?

כן, רק שיהיה קצת עבה. אבל למה לא לקנות חצובות חדשות?

אנחנו כרגע בניו יורק לחגים לשבועיים וצריכים את זה לשימוש מועט בלבד

איך נוהגים בברכת לישב בקידוש של יום, האם בקידוש או בהמוציא ?

מנהג חב"ד לברך בקידוש.

כיצד אנו צריכים לפסוק בשעה שאדמו"ר הזקן מעתיק דברי הפוסק אבל משמיט דין בדבריו - האם זה אומר שהוא אינו סבור בזה כאותו פוסק?

בדרך כלל זה אכן כך. ובכמה מקומות בקו"א אדה"ז עצמו מעיד שזו הסיבה להשמטת דברי אותו פוסק. אבל לפעמים יש גם סיבות אחרות, כמו שאין זה המקום או הענין לכתוב דברי אותו פוסק, ועוד כיו"ב, ולכן יש צורך לבדוק כל השמטה לגופה.

היכן אדמוה"ז כותב שטעם שהמטתו הוא משום שאינו סובר כן?

וכיצד נפרש א"כ את דברי אדמו"ר זי"ע (התוועדויות של שנת תשמ"ו ח"ב עמ’ 549) שביאר שהטעם להשמטת דברי המג"א הוא מפני שאדה"ז חשב לכתוב ע"ז במהדו"ב שלו - מה הפשט בזה?! כל פעם שיש ההשמטה ניתן לתלות זאת ברצון אדה"ז לעסוק בנושא במהדו"ב?!

אין זה המקום לענות על שאלות כלליות כאלה, וכבר כתבתי לעיל שכל דבר נידון לגופו. בהרבה מקומות כותב אדה"ז שהוא לא העתיק הלכה מסויימת של פוסק מסויים משום שהוא לא סובר כמותו. מה יעזור לך אם אציין למקום אחד או שנים. תעיין למשל בסי’ רנג בקו"א בסופו.

ויש להעיר עוד מדברי הרבי (נתיבים בשדה השליחות ח"ב עמ’ 225): "והרי כו"כ מקומות שאין אדה"ז מביא חילוקי דינים שבט"ז ומג"א, וצע"ג הכללים והטעמים בזה".

וצע"ג בכל זה.

האם איטר יד צריך להחזיק הלולב בידו החזקה שהיא שמאל כל אדם ?

כן.

הרגיל בטבילת עזרא ורואה שעובר זמן ק״ש האם חייב לקרוא או יכול להמתין עד שיטבול כדי לאומרה בטהרה?

זמן ק"ש הוא מן התורה, ולכן יש לו לקרוא ק"ש לפני הטבילה.

האם מותר ללכת בשבת או בחג לבריכה פרטית שבחצר? ומדוע?

ביו"ט מותר. אך ללא בגד ים, או ללבוש בגד ים סינטטי. ובשבת לאשכנזים אסור ולספרדים מותר.

בקופ"ח כללית חלקו השנה תמונה לתליה בסוכה ובתוך התמונה יש מקום לשים ברכות הנצרכים בימי הסוכות כדוגמת יה"ר בכניסה ויצאה בסוכה, נוסח הקידוש, נטיל לולב, ועוד, האם מותר להשתמש עם תמונה זו להכניס ולהוציא הברכונים ?

לא ברור לי מה האיסור להכניס ברכונים בתוך מסגרת התמונה, אלא אם כן אתה שואל לגבי יו"ט ושבת ומשום מוקצה, אז לכך מועיל תנאי לפני בין השמשות של חג הסוכות, כדי שתוכל לטלטל התמונה ביו"ט ושבת לצורך הכנסת הברכונים.

השאלה שלי משום מוקצה, ואי"צ לטלטל התמונה שמחוברת טוב לקיר, והשאלה שלי אם זה נקרא השתמשות בנוי סוכה.

אם היא נועדה לכך אין בעיה. ואם לא, אזי עושים תנאי שאינך מקצה אותה מלהשתמש בה, ומותר.

בשבת נזכרנו שלא נעשתה הפרשת חלה אחרי שכבר אכלנו מהחלות.
• האם אפשר להפריש חלה במוצאי ש״ק בברכה למרות שכבר אין שיעור בחלות שנשארו?
•האם ההפרשה מתקנת גם את החלות שכבר נאכלו בשבת או רק מכאן ולהבא?

יש להפריש חלה ממה שנשאר, אך ללא ברכה. ההפרשה אינה מתקנת את מה שנאכל באיסור בשוגג, אבל היא מתקנת במידת מה את עצם הפרשת חלה שלא קוימה.

האם מנהג חב"ד שנשים טובלות בערב יוה"כ?

איני יודע אם שייך לומר בזה "מנהג חב"ד", כי זהו מנהג שכתוב בשו"ע, ויש שמקפידות בזה ויש שלא. אבל מה שברור שאין מנהג חב"ד שלא לטבול.

האם אומרים עושה השלום בברכת המזון בעשי"ת ?

לא.

האם יש הסבר לחלוקה בין התפילה לברכת המזון ?

הגרא"ח נאה ז"ל בקונטרס הסידור אכן מקשה למה לא יאמרו "עושה השלום" גם בברכת המזון, ונשאר בצ"ע. אך הרבי זי"ע אמר בהתוועדות (הובא בשערי הלכה ומנהג) שהוא שאל על כך את הרבי הריי"צ נ"ע וענה לו שלא משנים ממה שכתוב בסידור. אך לא ביאר הטעם.

האם יש הסבר לכך שאת כל הרבש"ע אומרים דוקא כשהכהנים מנגנים ודוקא את ה3 מילים האחרונות אומרים כשהכהנים אומרים שלום (ספהמ"נ עמ’ 42)
זכור לי שראיתי שזהו כדי שהאמן יחול גם על מה שאנחנו אמרנו ועדיין יש לעיין האם זה דוחה את ההקשה, כלום יש לך אדם שמברכים אותו ואינו מקשיב (ובפרט שזמן ההקשבה אינו ארוך ועדיין האמן יכול ללכת על מה שאמרנו)

טעם אמירת התיבות "ותשמרני ותחנני ותרצני" (שאינו בגמרא ברכות נה, ב), מובא בשוע"ר סי’ קל בסופו, שהוא כנגד סיומי הברכות: "וישמרך .. ויחונך .. שלום". ואם כן נראה לומר שבאומרנו תיבות אלו יחד עם הכהן אין אנו מסיחים דעתנו מהברכה שמברך הכהן, אלא אדרבה אנו משלימים אותו, כיון שזהו אותו ענין עצמו שאומר הכהן, כי "שלום" כולל את כל הברכות, ורוצים לכלול במילה "שלום" את כל ברכת כהנים, ועל זה לענות אמן. כנלע"ד.

איך הסדר הנכון להכנת הנרות ביו"ט עצמו (ליל יו"ט שני), ריקון הכוסיות, הכנת הפתיליות החדשות.

איני מבין בדיוק את שאלותיך, אבל אומר הדין לגבי מה שהרבה שואלים אותי:
אסור לטלטל הדיסקית המתכתי הנשאר דבוק לכוסיות שבו מניחים הנרות, ולכן אסור להוציאו בידים משם. במידה ואי אפשר להוציאו ע"י ניעור וכיוצא בזה, אזי יש להניח את הנרות החדשים עליהם, וכך להדליקם. איני מבין גם מה כוונתך בהכנת הפתיליות. ואם הכוונה לאלו שמדליקים בשמן זית, אזי אם הכנת הפתיליות דורשת חיתוך הפתיליות, בודאי שהדבר אסור משום מתקן כלי.

שאלותיי הם על פתיל צף, שממלאים את הכוסית בשמן וע"ז שמים פתיל צף שמורכב מחתיכת שעם שתוקעים בתוך זה פתיל, והשאלה שלי אם מותר לתקוע הפתיל בתוך השעם ביו"ט, וגם אם מותר להוציא הפתיל המשומש של יום א’ כדי להכניס חדש של יום ב’ (וע"ז כבר ענה כבוד הרב שאסור בידיים).

הפתיל הצף המשומש אינו אסור בטלטול כי הוא עדיין ראוי לשימוש.

מה סדר השברים בחב"ד?

בחב"ד נוהגים לתקוע בשברים שלשה וחצי כוחות, כך: טו או טו, טו או טו, טו או טו, טו. ויש נוהגים: טו או טו, או או טו, או או טו, טו.
אני מקוה בימים הקרובים לעשות באתר הדגמה של התקיעות בכלל.

הנהוג אצלינו, כפי שתקע הרבי:
טו או טו או טו או טו טו.
ויש לפרש זאת בשני אופנים:
א) טו או טו, או טו, או טו, טו.
ב) טו או, טו או, טו או, טו טו.
בכל אחד משני הפירושים יש לדון בפרטיות. מכל מקום נראה יותר כאופן השני.

לא כ"כ הבנתי,
הכוונה קול אחד שעולה ויורד או שיש הפסקה בין שבר לשבר?
וכן מה הסיבה למנהג של השבר הרביעי?
תודה רבה

זה בא ברצף אחד. איני יודע הסיבה לחצי שבר.

האם יש סברא מאחורי הגרסאות
או שזה מחלוקת איך הרבי תקע?

אם זה רצף אחד, איך זה כשר לשברים הרי זה כשר לתקיעה (לרוב הפוסקים שלא חששו לחומרת הרב מבריסק) ולא יתכן שאותו קול כשר גם לתקיעה וגם לשברים?

הפורום עבר למערכת חדשה, תשובה לשאלתך מופיעה כאן:
http://forumharav.com/viewtopic.php?f=3&t=340

ראיתי בלקו"ש חכ"ט עמ’ 500 מכתב של הרבי זי"ע בזה"ל:

"וזאת למודעי אשר בענין השינה בסוכה הרבה יש
להאריך ואכ׳׳מ. ונמצאים עוד איזה ענינים עד שאין אפי׳ ותיקין נוהגים בהם אף שלכאורה הדין מפורש בשו״ע מבלי חולק".

וברצוני לדעת:

[א] מה באמת ההסבר בכך?
[ב] האם כך צורת הפסיקה?
[ג] האם כשיש הלכה שאין הציבור מקפיד בה מצד אחד ומצד שני אין חולק שכך הדין מפורש בשו"ע, יש לעשות כציבור ולזנוח את ההלכה? אתמהה!

השאלות שהנך שואל הן שאלות כבידות משקל, וזה נוגע למהות כללי הפסיקה בכלל, ואין המקום לדון כאן בכללי הפסיקה, כיון שאין זו מטרת המדור. אבל אומר בקצרה כמה כללים כדי להשקיט את תמיהתך במקצת. ישנו כלל "מנהג מבטל הלכה", ישנו כלל "מנהג ישראל תורה היא". ישנו כלל "פוק חזי מאי עמא דבר". וישנו מציאות שכמה וכמה מן ההלכות בשו"ע לא מיושמות בפועל, כגון רוב ברכות הראיה המובאים בסדר ברה"נ, ועוד כיוצא בזה. הסיבות לכך יכולות רבות, וכאמור לעיל, כולל הכלל של "הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל". כל זה אני כותב בהכללה, אבל כמובן שבדיעבד ניתן למצוא לכל הלכה שאינה מקויימת, הסבר פרטי משל עצמו התואמת גם את דרכי הפסיקה. וזה מה שעשה הרבי בכמה ממנהגי חב"ד שעל פניו היו סותרים את המובא בשו"ע ויישבם ע"פ כללי הפסיקה כדי שיתאימו גם להלכה. אבל במקור לא זו הסיבה העיקרית שנהגו כן. וכאמור יש להאריך בכל זה. ואכ"מ.

אביא לך דוגמא שעלתה בדעתי כעת לענין זה, מהמובא ברמ"א בסי’ שיח בענין החזרת תבשיל בשבת, כידוע יש מחלוקת אם יש בישול אחר בישול, יש אוסרים ויש מתירים, והרמ"א כותב "ונהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי", כלומר המנהג בפועל להקל כשהתבשיל חם קצת (אפילו אם אין היס"ב), ודבר זה תמוה לכאורה, שמצד אחד אנו פוסקים שיש בישול אחר בישול, ולכן אסור להחזיר צונן, אבל המנהג הוא להקל להחזיר אם הוא חם קצת. קולא זאת באה מצד המנהג ולא מצד הדין (שכן מצד הדין כל עוד שאין היס"ב דינו כצונן), אלא שכמובן אם מחפשים ניתן למצוא את ההיתר ההלכתי הנכון למנהג זה, אבל במקורו הוא מנהג, ולא הכרעה הלכתית. ועוד הרבה כיוצא בזה.

ברור ש"מנהג מבטל הלכה" לא נאמר כנגד דברים מפורשים שנכתבו בשו"ע! ברור ש"מנהג ישראל תורה היא" לא נאמר שכתוב בשו"ע הפוך! והכלל "פוק חזי מאי עמא דבר" לא נאמר כשיש דין מפורש בשו"ע!
וההוכחות לכל זה הן למכביר! כך שלצערי לא הצלחתי להבין את כל דבריך.

אשמח אם תוכל לציין עכ"פ מ"מ שמסבירים בטוב עניינים אלו (מה שראיתי הוא את דברי אדמו"ר זי"ע שכתב במכתב ש"לא ראיתי נוהגין כן אבל מפני קושיא יבטלו המפורש בשו"ע" - היינו שהמנהג נגד שו"ע אינו תופס כלל ובספרי הגר"ע יוסף (וב’עין יצחק’ לבנו הרב יצחק יוסף) יש באריכות מדברי כל הפוסקים שמנהג נגד דין מפורש איננו נחשב) .

אם היית קורא את דבריי בעיון היית שם לב שכתבתי שתמיד מחפשים במנהג היתר הלכתי מסוים כדי לקיים את המנהג, בוא ואומר אחרת: לא מבטלים מנהג ישראל מפני הלכה שעל פניו נראית הסותרת את המנהג, אלא מחפשים אסמכתא הלכתית לקיים את המנהג, אך לא האסמכתא ההלכתית שורש המנהג. וכמו שאנו מוצאים פעמים רבות בשו:"ע ובפוסקים "לימוד זכות" על מנהגים שהם לכאורה נגד ההלכה. דוגמא של מנהג מפורסם שהרבי מאד עודד את זה, והוא מחיאת כפים בשבת בשמחה של מצוה, שבשו"ע נאסר הדבר, ואף בשוע"ר אוסר, ואילו מנהג חסידים להקל בזה, עם בסיס הלכתי מסוים. ועוד דוגמאות רבות כהנה.

מה שהנך מביא מדברי הרב עובדיה, זה הרי פשוט שזו דעתו, שהרי כל ההשקפה ההלכתית שלו היא שיש להעדיף את פסקי השו"ע נגד המנהגים. ואם תרצה זה גם מה שעומד במהות המחלוקת בין הב"י לרמ"א. ויש להאריך בזה הרבה מאד. ואכ"מ כלל. אני מניח שהרבה ספרים דנים בזה, ויש לחפש ב"אוצר החכמה". לי ידוע על ספר בשם מנהג ישראל תורה הוא.

הילדים הכינו חלות לשבת בצורות של אותיות - האם מותר לאוכלם בשבת?

יש להחמיר ולא לאכול חלות אלו בשבת, משום חשש מוחק מדרבנן.

האם ניתן לעשות מינוי דיינים לעשיית פרוזבול דרך האינטרנט ואם כן באיזה צורה זהיתפוס ואם לא האם ישנה דרך בדיעבד

אי אפשר למנות דינים דרך האינטרנט כי צריכים שהשלשה ישבו ביחד, אבל נראה לי שניתן לחתום דרך האינטרנט על שטר של הבית דין. תחפש באתר של צעירי חב"ד אולי יש כזה שטר.

שלום
הלוויתי לחברה סכום כסף ללא שטר חוב. סוכם שתוך שנתיים יוחזר החוב (בע"פ). (סומכת עליה)
עכשיו רצוני לעשות פרוזבול איך אני עושה זאת ואם אפשר דרך אינטרנט.
בתודה מראש

את צריכה לעשות פרוזבול. הייתי מציע לך לגשת לרבנות המקומית שבעיר מגורך לשם כך.

זה עתה יצא לאור תשורה משמחת משפחת קסלמן-אזימאוו, ושם מובא מכתב מכ"ק אדמו"ר לר’ בערל קסלמן ע"ה, ובין השאר כותב כ"ק אדמו"ר:
"במ"ש הוראת הרב לנדא שי’ בענין קביעות המזוזה שאזלינן בתר היכר ציר, זאת אומרת לאן הדלת נפתחת, כן הוא מנהגנו — לבד הדלת היוצאת לחוץ. ומובן שהתיקון בזה — נכנס ג"כ בכלל בדיקת המזוזות".
ממענה זה משמע לכאו’ לנהוג כהוראת הרב לנדא ע"ה ולא כשאר רבני אנ"ש שרק באם יש חלון יש ללכת לפי היכר ציר.

לא ברור לי מה חדש במענה זה ממה שכבר ידוע לנו. לדעתי לא ניתן לדייק מכאן כלום. הענין של החלון זה לא המצאה של רבני חב"ד, זה היה המענה של אדמו"ר מהר"ש או הרש"ב למי ששאל אותו: איך ניתן לצאת מהחדר מבלי להכנס אליו תחילה, וענה שיכנס דרך החלון, הוא לא ענה שלא מתחשבים בזה, אלא מצא פתרון לשאלה של אותו חסיד. אמנם רבנים אחרים סוברים שזו אכן היתה התשובה, שזה לא מעניין אותנו איך נכנס, אלא שאמר זאת בלשון מליצית, ולא שבאמת צריכים חלון. וזה שורש הויכוח בין רבני חב"ד. ועל כך אין מענה מהמכתב הזה.

בנוסף לכך שרבינו מאשר את הוראת הרב לנדא ע"ה ש"כן הוא מנהגנו" ולא מחלק או מפרט אם יש חלון או לא, וגם בנוסף לכך כותב שכ"ה המנהג "לבד בדלת היוצאת לחוץ" משמע שכ"ה בכל הדלתות ללא יוצר מן הכלל (חוץ מהכניסה הראשית) דלא כהוראת רוב הרבנים.
את המכב הזה לא מצאתי באגרות קודש. הוא התפרסם במקום אחר מלפנים??

מה יעזור שאענה לך שוב אם אתה נשאר בטענתך?

איפה שהדלת נפתחת זה נחשב בחוץ או בפנים?

אם היא נפתחת בחוץ המזוזה צריכה להיות לימין היוצא מהחדר. ואם היא נפתחת בפנים היא צריכה להיות לימין הנכנס אל החדר.

שלום רב!
ברצוני לשאול האם מותר בזמן הרחצה להשתמש במלח ים מעורבב עם שמן בתור פילינג?
מפזרים את המלח על העור ושוטפים.
אודה על תשובתכם
אודה מאוד על תשובתכם

יש בזה כמה בעיות: 1) לכאורה יש לדון בזה כמתעסק ברפואה בשבת (רפאת העור), וזה אסור מן הדין. 2) בנוסף יש לבדוק אם כאן בעיה של המסת מלח בשבת בידים. 3) אני מבין שהדבר נעשה במים צוננים, כי במים חמים אסור לרחוץ בשבת מן הדין, ומנהג אשכנז שלא לרחוץ כלל בשבת אפילו בצוננים. 4) לפי מה שקראתי מומלץ לעשות זאת רק פעם אחת לשבוע, אז למה לבחור לכך דוקא את יום השבת?

האם מותר לעשות מקלחת בשבת ולמרוח פילינג גרגירי על הגוף?

הפורום עבר למערכת חדשה, תשובה לשאלתך מופיעה כאן:
http://forumharav.com/viewtopic.php?f=3&t=796

סוף סי’ רסב. בענין רחיצה ולבישה סמוכה לרחיצה. עדיף שיהיה סמוך לשבת כדי שילבש בגדי שבת סמוך לשבת.
אבל מי שרחץ מוקדם בחצות ושבת נכנסת מאוחר בשעה שבע בערב, מתי ילבש לכתחילה, מיד אחרי הרחיצה או סמוך לשבת? לדעת הרמ"א ולדעת אדמוה"ז (אם שייך לדייק על הבדלים ביניהם).

מלשון הרמ"א משמע שללבוש אחר הרחיצה מיד זהו "כבוד שבת", אך מלשון אדה"ז משמע שללבוש סמוך לכניסת השבת זהו "כבוד שבת".

1) מהו מנהג חב"ד הרצוי (ולא המצוי...) לגבי ’ברכת הגומל’ לנשים על לידה?

2) מהו מנהג חב"ד על ’ברכת הגומל’ על טיסה באוירון?

א) אדה"ז מביא בסדר ברה"נ שאשה צריכה לברך ברכת הגומל לאחרי לידה (כלומר, שלושים יום מהלידה), וכותב שם שהיא מברכת בעזרת נשים ועשרה גברים שומעים את ברכתה ועונים: אמן, מי שגמלך כו’. והרא"ח נאה ז"ל כותב בספרו שהמנהג בירושלים שעושים מנין של תפלת ערבית בבית היולדת ושם היא מברכת. אך מנהג רוב חב"ד בזה כיון שהיולדת אינה מברכת, ויש אומרים שזו היא הוראה מהרבי, לשאלה שהופנתה אליו, אך אני יודע על הוראה אחרת (בשנים מוקדמות יותר) שכן לברך, ויתכן שההוראה השתנתה במשך השנים, שהלידה נעשתה יותר קלה ופחות מסוכנת. והדברים עדיין טעונים בירור. אך לענ"ד מי שרוצה לסמוך בזה על דברי אדה"ז המפורשים בסדר ברה"נ (מבלי להכנס בזה לספיקות), יכול לעשות כן.
2) אם כוונתך לנשים, נשים לא מברכות, ואם כוונתך לגברים, מברכים בהחלט, בתנאי שהמטוס חוצה ים או מדבר בעת טיסתו.

תודה רבה על התשובות המפורטות.

אשמח אם תוכל להרחיב לי על ההוראה מהרבי זצ"ל (בשנים המוקדמות) לברך ’ברכת הגומל’ לנשים על לידה.
וכמדומה שהרבי הורה לרב חיטריק שאשתו תברך הגומל אחר לידה וכן אמר הרב לנדא שהיה נהוג אצל מוהרש"ב נ"ע.

אכן לכך התכוונתי. אין לי מה להרחיב יותר.

מה הטעם של מנהג חב’’ד לכפול "לעילא ולעילא" רק בתפילת נעילה, ולא בכל עשי’’ת,
ובמיוחד לפי הטעם ע’’ז המובא בפוסקים שמכיון שמייחלים לחסדו בימים אלו לכן צריך לשבחו יותר מכל השנה.

לא נתפרש הטעם. אבל ניתן לכאורה ללמוד מהמובא בסה"מ תרל"ד ע’ רפד שהטעם שכופלים "לעילא ולעילא" בנעילה, משום שאז המלכות עולה עד הכתר. ומזה מובן שזה שייך רק לתפלת נעילה ולא לשאר תפילות.

סי’ רס גזיזת צפרניים. מתחלין בשמאל בקמיצה. הכוונה שמתחילים דדוקא ביד שמאל או שאין הקפדה על איזה יד מתחיל רק שכשיגזוז של שמאל יתחיל בקמיצה?
תודה

מזה שדייק לכתוב "ויתחיל בשמאל", מובן שצריך להתחיל בשמאל דוקא. והטעם מובן, שהוא על דרך חליצת נעליים, שחולצים תחילה של שמאל, אף כאן מסירים תחילה את צפרני יד שמאל.

האם נכון לקחת בגד ציצית שהתבלה אחרי שלבשתי אותו ליום יום ולייחדו לשינה ?

אם הציצית כשרה אין בעיה, כי לפי האריז"ל יש מצוה בלבישת טלית קטן בלילה, ואין היא פטורה מציצית גם אם מייחדים אותה ללילה.

הבנתי שלשיטת אדמוה"ז מקפידים שלא יהא דווקא כסות לילה, וכאן היה כסות יום ועכשיו מייחדו לכסות לילה.

מה שכתבתי לך זו שיטת אדה"ז בסידורו.

בסימן תק"צ סעיף ד’ כתוב "שיעור תקיעה האמורה בתורה כשיעור תרועה האמורה בתורה, ושיעור תרועה האמורה בתורה כג’ יבבות", מזה שאומר "האמורה בתורה" משמע שתרועה כאן פירושו או שברים או תרועה או שניהם ביחד כל שיטה לפי שיטתו, וכן הוא הדין שהתקיעה בתשר"ת צ"ל ארוך כמו השברים והתרועה, אבל מזה שכותב "ושיעור תרועה האמורה בתורה כג’ יבבות" (שפירושו הוא טרומיטין) משמע שמדבר רק בתרועה בלשוננו (ולא האמורה בתורה) דהיינו טרומיטין, ולא שברים?

לא, הוא מדבר "תרועה" של תורה, ופירוש יבבות - כוחות, וכל אחת מהשיטות יבאר את הכוחות לשיטתו, תרועה - ג’ יללות, שברים - ג’ יבבות, שברים תרועה - ג’ יבבות וג’ יללות, שכן התרועה האמורה מדברת על שברים ותרועה בזה אחר זה, וממילא ג’ יבבות, כוללות ג’ יבבות ויללות, דהיינו שיבבה פירושה, היא יבבה ויללה.

בריש סי’ פט כתב הרב: אנשי וכו’ תפלות של יח ברכות שהתפללו האבות ע"כ. בודאי אין כוונתו שהאבות התפללו הנוסח שלנו, וא"כ למה לא כתב: שלשה תפלות שהתפללו האבות, ותקנו יח ברכות וכו’.

שאלה נוספת: בהמשך מבאר הרב את סיבת תקנת תפלת ולמלשינים, וכי לא הי’ יותר נכון לכתוב ד"ז להלן בסי’ קיח, וכאן רק לכתוב: שר"ג תיקן עוד ברכה מהטעם שיבואר להלן.

שאלה נוספת: מהו שיעור עה"ש לפי הרב הלכה למעשה, כי הגר"ח נאה כתב בס’ שיעורי ציון להחמיר 120 דקות לפני הנץ, ולא כתב מהו השיעור לקולא.

א) כך יש לקרוא את ההלכה: "אנשי כנה"ג תקנו להתפל בכל יום שלשה תפלות - של י"ח ברכות - שהתפללו האבות, כלומר "שהתפללו האבות" מוסב על "שלושה תפלות", ו"של י"ח ברכות" מוסב על תקנת אנשי כנה"ג.
ב) לא, שהרי התחיל שאנשי כנה"ג תקנו י"ח ברכות, ואם מיד מתעוררת השאלה מי תקן ולמה תקן ברכה נוספת שלא תקנו אנשי כנה"ג, וממילא חייב להסביר טעם זה כאן בסעיף זה.
ג) יש שלוש שיטות בדעת אדה"ז בענין זמן עלות השחר, לדעת הרא"ח נאה השיעור 120 דקות הן לקולא והן לחומרא. אך שיעור זה תמוה מאד כפי שכתבו הרבה מהמבינים בדבר, ולכן לענ"ד וכן דעת כמה מבינים בדבר סוברים שהזמן הוא 96 דקות לפני נץ החמה בימים השוים בארץ ישראל, ושיעור זה הן לקולא והן לחומרא.

א. פשיטא שגם אני פרשתי כך לעצמי, אבל על זה הי’ קשה לי למה לא לכתוב בצורה ברורה כדרכו בקודש של הרב בכ"מ: אנשי כנה"ג תקנו להתפלל ג’ תפלות שהתפללו האבות, ובהם י"ח ברכות וכו’.

ב. שאלתי היתה על האריכות ולא על עצם ההסבר.

ג. הגר"ח נאה כותב בהדיא שדבריו הם רק לחומרא. והאם ידוע דעת רבני חב"ד במשך הדורות על כך?

הנ"ל נכתב ע"י בן טובים ולא ע"י אורח.

א-ב) לא ברור לי מה קשה לך באריכות לשון אדה"ז בסעיף ההוא (יותר ממקומות אחרים בשלחנו), זהו סגנונו כידוע ליודעים, שמבאר באריכות יחסית בתחילת כל הלכה כללית את שורש ההלכה והתפתחותה במהלך הדורות.

בענין עלות השחר, אין לרבני חב"ד עמדה הלכתית מקובלת על כולם בזה, ואף הרבי לא הביע דעתו בזה כששאלו אותו. ואת דעתי כבר כתבתי לך לעיל. ויותר אין לי מה להוסיף.

בתניא אגרת הקודש סימן כט כותב אדה"ז "וכן להבין מארז"ל בפי"א דמנחות אפי’ לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית כו’ יצא י"ח ולמה אינו יוצא י"ח בשאר ד"ת" לכאו’ יש פה חידוש גדול לדינא שלא יוצאים ידי חובת קביעת עיתים לתודה בלימוד גמ’ וכדו’ רק בלימוד הלכה וקשה שבהל’ ת"ת לא נזכר דבר זה ולא שמענו שמקפידים על זה אפי’ באנ"ש ועוד שהרי בדיעבד יוצאים גם בק"ש וכל הדין של פרק אחד שחרית זה רק לכתחילה וודאי שק"ש זה לא הלכות אז איך יוצאים.

תודה רבה

כל הל’ ת"ת לאדה"ז מדבר על כך שצריכים ללמוד כל הלכות התורה, וגם את הגמרא שלומדים צריך ללמוד אליבא דהלכתא. אלא שכיום אין המצב בישיבות כך, ולומדים על דרך הפלפול, ואין אני רוצה להכנס לענין זה כאן. אבל מכאן יש ללמוד שצריך ללמוד הלכות התורה דוקא, וכיום בלימוד פרקי הלכות ברמב"ם מקיימים פרט זה, אבל כמובן שצריך ללמוד גם הלכות למעשה, לכן צריך ללמוד בכל יום הלכות משו"ע אדה"ז. ומה ששאלת ממה שמקיימים מצות ת"ת ע"י קריאת שמע, כמובן שמדובר רק בשעת הדחק ביותר, ואין מכך להביא ראיה לענין לכתחילה.

עיקר השאלה שלי היא שרואים בתניא שצריך פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית וע"ז אומר אדה"ז שזה דווקא הלכה.
יוצא שמי שלמד בערב מקרא או אגדות שמיוסד על הפסוקים שזה גם כתוב בהל’ ת"ת שצריך ללמוד לא קיים קביעת עיתים לתורה בלילה.
וע"ז שאלתי שלא שמעתי מי שיקפיד על זה.
גם באו"ח קנה כותב אדה"ז שאם רוצה לפרוע את לימודו בלילה שילמד הלכה אחת ’’או פסוק אחד’’ ונראה שיוצא בזה חובת קביעת עיתים של היום כיון שבלילה ילמד גם הלכות.

תודה

יש לחלק בין קביעות עתים ביום ובלילה באופן קבוע, שזה צריך להיות בעיקר בעניני הלכה, לבין קביעות עתים לאדם אנוס באופן חד פעמי, שאת זה ניתן לעשות בשעת הדחק בלימוד פסוק אחד בלבד, ומה שכתוב בתניא מדבר על קביעות עתים באופן כללי שזה חייב להיות בהלכות התורה, וכך גם נפסק בהל’ ת"ת וגם בסי’ קנה ס"א.

כפי שמתבאר בהל’ ת"ת פ"ג ס"ד הדין של פרק אחד שחרית זה בשעת הדחק וע"ז הוא אומר בתניא שהפי’ של פרק אחד שחרית זה הלכה (ורק בשעת הדחק גדול שא"א בעניין אחר אפשר לסמוך על ק"ש) ובסי’ קנה נראה שאין כ"כ הבדל בין הלכה אחת לפסוק אחד.

אין צורך לעשות מחלוקת בין הל’ ת"ת לסי’ קנה, ואפשר לומר שגם בסי’ קנה מדובר כשאי אפשר לו ללמוד דבר הלכה אזי ילמד לפחות איזה פסוק.

שמעתי שיש שאומרים שאין לברך על טבק לשיטת אדמוה"ז -נכון הדבר?

לא מברכים על טבק לכל הדעות, כיון שריח הטבק אינו טבעי אלא מתרכובת כימית, כידוע אופן עשיית הטבק.

לא הבנתי את התשובה.

הרי הפוסקים כתבו (אשל אברהם ועוד) שטבק זהו בגדר "ריח שאין בו עיקר" וא"כ חזרנו לדין שכתב אדמו"ר הזקן שמעיקר הדין אין לברך עליו אבל ראוי לחשוש לדעה ששכן צריך לברך וא"כ אין להריח אותו ללא ברכה (ונראה שעדף לברך על בשמים ולפטור את הטבק)

מהיכן נלקח שזה מוסכם לכל הדעות שאין לברך על טבק?!.

הטבק בימינו זה לא כמו הטבק שמדבר עליו האשל אברהם, כי כיום כפי שכתבתי הכל נעשה מתרכובת כימית, שאין עליו גדר של ריח, וכמו שלא מברכים על בוסם, כך אין לברך על טבק, ומותר להריחו אף ללא ברכה. ומה שכתבתי "לדברי הכל", כן כתב גם הפסקי תשובות בסי’ רטז סקי"א, עיין שם.

ייש"כ ותודה רבה!

1)במבצעים האם תוקעים עם הפסק בין השברים ותרועה או לא, ולכאורה לפי המבואר בסעיף ט’ נראה שיתקע בלי הפסק, אבל ראיתי בספר מבצעים כהלכתה שכתב שיתקע עם הפסק?
2) בסעיף י"ט כתוב "ואפילו במקום שתוקעין כל השלשים קולות בתקיעות במעומד", האם יש מנהג אחר בזה, הרי בסימן תקצ"ב ס"ה יש רק שינוי מנהגים בסדר התקיעות?

כוונתי לסימן תק"צ

1) לפי המבואר בסי’ תקצ ס"ט התקיעות שמברכים עליהם צריכים לעשות השברים והתרועה שבסדר תשר"ת בלי הפסק נשימה ביניהם. 2) רק לפי שני המנהגים שבס"ה תוקעים שלושים קולות במעומד, אבל לפי שאר המנהגים שבסעי’ ג-ד תוקעים פחות משלושים קולות.

ראיתי את הקיצורים של הלכות שבת ערוכים בטוב טעם המופיעים באתר. רציתי להגיד לרב יישר כח רב ותודה רבה.
האם זה הולך לצאת לאור בספר? ומתי?
האם אפשר להדפיסם בכמה עותקים לאברכי הכולל כי אנו לומדים עכשיו הלכות שבת?
תודה

מבחינתי אין בעיה, רק שתדע שאין זו מהדורא סופית, ויש סימנים שיעברו הרבה שינויים. ובהתאם לכך יש להתייחס לזה.

רציתי לשאול את כבוד הרב,
האם מותר לטלטל בשבת דולר של הרבי?

בתודה מראש

אין שום סיבה שיהיה מותר. זה לא קמיע לצורך רפואה. זה ענין סגולי בלבד.

שלום רב!
סי’ רס"א קו"א סק"א משמע שכל שהותר בבין השמשות הותר בשבת בכבוד הבריות. האם ניתן ללמוד את זה גם לאמירה למלאכה דאורייתא,שכמו שהותר בבין השמשות ?
תודה מראש על התשובה

להעיר שאנציקלופדיה תלמודית לא מגיע למסקנה מקובלת בהנ"ל

לא מצאנו (בשו"ע אדה"ז) שיהיה מותר לומר לנכרי לעשות איסור מלאכה של תורה משום כבוד הבריות, ואם כן לכאורה שאלתך טובה, ויתרה מזו בסי’ שמ ס"ב כותב שאיסור אמירה לנכרי קל יותר מאיסור שבות בידים, ובכל זאת לא מצאנו היתר כזה. וראה שו"ע אדה"ז סי’ שיב ס"ו.

יישר כח!
שיא, ב: כבוד הבריות דוחה מל"ת שהיא לא תסור, והן איסורים מד"ס.
יג ה-ו-ז גנאי גדול או קטן.

שיב ו הרי זה מחזי כתולש וחמור מסתם מראית העין (שלמהדו"ב הוא האמירה).
מה שנראה נכון לכעת זה לא למחות ביד המקילין כבסימן רעו ח.
בסימן תמד טז משמע דוקא בשב ואל תעשה הוא שהותר .

רק הערה אחת, אמירה לנכרי אינה אסורה משום מראית העין אלא משום שליחות, גם לפי המהדו"ב.

תודה על הערה. באמת התבלבלתי בין מראית העין ומחזי כשליחות

ובזה גופא יש "מיחזי כשליחות" ויש "שליחות ממש" (מדרבנן), כידוע.

לפעמים אני נוהג להתפלל במניין מיוחד שרובו ספרדים (וכך גם נוסח התפילה) אך הספר תורה שבו הוא אשכנזי.
המשמעות היא שכאשר מסיימים לקרוא בתורה, גוללים את הספר, ומניחים אותו על התיבה (ולא שהגולל מחזיק אותו עד להחזרתו כפי שאנחנו נוהגים) ללא שמישהו מחזיק בו, רק השליח ציבור עומד לידו וקורא ״אשרי״ ו״ובא לציון״ ... האם במקרה כזה עליי לקיים ׳במקום שאין אנשים השתדל להיות איש׳ ולהחזיק את הספר תורה עד להחזרתו ?

השאלה היא איזה בית כנסת זהב, אם זה בית כנסת אשכנזי אז אתה יכול להחזיק את הספר תורה, ואם זה בית כנסת ספרדי, אין לך להתערב במנהגם.

המניין הוא לא בביה״כ עם זהות ייחודית.
המניין הוא במשרד עסקים . אין ביה״כ במקום ובימים שיש קריאת התורה מביאים ספר תורה במיוחד מביה״כ סמוך ומניחים אותו בתוך ארון ייחודי שייצרו לו בתוך המשרד.
מה עליי לעשות במקרה כזה (רוב המתפללים ספרדיים) ?

לנהוג כמנהג הרוב.

שלום וברכה כבוד הרב, אני מעדות המזרח,אני מתפלל בבית כנסת של אשכנזים ,האם אני יכול לקבל עליית לתורה?

מותר לספרדי לעלות בספר תורה אשכנזי וכן להיפך.

האם כלי שמגישים עליו לחם, טעון טבילה (מזכוכית, כפי שניתן לראות בתמונה מהצורפת) ?

אם הלחם מונח עליו ישירות טעון טבילה.

בזמן שטבלתי את הכלי לא הצלחתי לגרד את המדבקה לגמרי (כפי שניתן לראות בתמונה המצורפת) , ולכן נשאר עליו קצת דבק, האם צריך טבילה שוב ?

אם הדבק מפריע לך, אז צריך לגרד את הדבק ולהטביל שוב, ואם לא מפריע ניתן להקל.

בשו"ע הרב סי’ שיד סי"ח השמיט אדה"ז המפורש בגמ’ ובשו"ע בהיתר התרת החבל שקושר החותל (כן הקשה בקצוה"ש), האם ניתן לומר, שזה כיון שדין זה תלוי בדיני קשירה בסי’ שי"ז שנתבאר שם שיש להחמיר בכזה קשר?

בקונטרס השלחן מגיה: מותר להתיר הקשר ולהפקיע החבל. וכן מוכח גם ממה שאדה"ז מציין לסי"ז ושם כותב במפורש: "ואין צריך לומר שמותר להתיר הקשר, שהרי אינו קשר של קיימא וכו’", ואם כן הוא הדין גם כאן.

אך עפ"ז עדיין יוקשה הרי קשר זה אינו עשוי להתירו ביומו? שהרי מניחים את הגרוגרות בחותלות כדי שיסתיים בישולם שם. ואף בעל קונטרס השולחן כאשר מביא סעיף זה באדה"ז לא הוסיף את היתר התרת הקשר.

למה לא עשוי להתירו ביומו? הרי לא הסיח דעתו מלאכלם אפילו אם לא יתבשלו, ראה סי’ שי ס"ב.

בנוגע לענין "שליח מצוה" שנוהגים לתת למי שטס ממדינה למדינה, האם חל חיוב לתת את המעות כשמגיע היצירה הראשונה או ביצירה האחרונה? האם יש חיוב להביאאת זה לאירגון מקומי או שיכול להביא את זה להביא את זה לכל מוסד שרוצה, ואם חייב להביא אותו המטבע שקיבל או שיכול להביא מטבע אחר או לצורך הענין אפי’ כסף אלקטרוני??
תודה רבה

א) אם כוונתך לעצריה, אז התשובה היא שצריך לתת בתחנה האחרונה אליה הוא מגיע. ב) יכול להביא לכל מוסד הנמצא באותו מקום. ג) יכול להביא כל מטבע חלופי שרוצה.

האם שילוב האצבעות שאדמו"ר הזקן כותב בסי’ צא ס"ו הוא רק בתפילה ?

אם כוונתך מה שכותב בסוף הסעיף "טוב ליזהר שלא לחבוק אצבעותיו בעת שלום כי בזה מוריד דין על עצמו", הוא מדבר שם בתפלה. אבל מהטעם האמור שם יש ללמוד שיש ליזהר מזה גם במשך כל היום, ומקור הענין הוא בזהר ויקרא כד, א.

רבינו הזקן אומר להחליף כל בוקר את הציצית לחוש לכל הדעות. האם אפשר ללבוש בגד מיוחד ללילה וא’ ליוחד ליום או יש בזה חסרון מסוים שאין בעצת אדמוה"ז. אני מבקש תשובה מפורטת כי זה נוגע לי מאוד. תודה רבה רבה לרב שליט"א על האתר המיוחד ונדיר שפתח.

איפה אדה"ז אומר את זה?

סי’ ח סעי’ כז

אדה"ז לא כותב שם שצריך להחליף את הציצית כל בקר, אלא שיברך על טלית אחר (כגון טלית גדול) ויפטור את הטלית קטן שישן איתו, ולכן אדם נשוי שלובש טלית גדול אין צריך להחליף הטלית קטן כל בקר, אלא יברך על הטלית גדול ויפטור את הטלית קטן.
ואם מדובר בבחור שלא לובש טלית גדול, ניתן לנהוג בשני אופנים: א) להחליף כל בקר את הטלית קטן, ויברך על הט"ק השני. ב) יכול שתהיה לו טלית קטן לשינת לילה (ואין היא פטורה מציצית [כמו שמביאים מפס"ד של הצ"צ, כי הצ"צ מדבר רק ע"פ נגלה], כיון שלפי האריז"ל יש מצוה בלבישת טלית קטן גם בלילה, כמובא בסידור אדה"ז בסוף הל’ ציצית), וכל בקר יחליף הטלית קטן.
וכדי לפטור את הטלית קטן שישן בלילה מברכה, העצה שלי היא, שילבש תחילה את הטלית קטן של יום על הט"ק של לילה, ויברך עליה, ויפטור בזה גם את הטלית קטן של לילה שישן בה גם בתחילת הבקר, ואחר זמן קצר (כמו הילוך ד’ אמות), יוריד את הט"ק של לילה, וישאר רק בשל יום.

ברצוני לשאול עד היכן צריך לכתוב ב"ה.
האם גם בהודעות אימייל במחשב? גם בהודעה זו צריך לכתוב למעלה ב"ה?

אין לי תשובה ברורה בנושא. אמנם ראיתי שיש מחמירים לכתוב על כל הודעה ב"ה, אני אישית לא נוהג כך. ואולי הכי טוב הוא שבראש המייל יהיה משהו קבוע עם לוגו של ב"ה.

תודה רבה.

האם מותר לשמוע מוזיקה חסידי בבית הכסא או שהוא אסור משום הרהור בדברי תורה?
יש מקום לחלק בין מוזיקה עם מילים מהתנ"ך לבין ענייני השקפה וכדומה?

שיר שיש בו פסוקי תנ"ך או קטעים מספרים הקדושים - אין לשמוע בבית הכסא. משא"כ ניגון בלי מילים (חוץ מהניגונים "המכוונים"), או ניגון עם מילים ללא תוכן תורני (אם כי איני יודע אם יש כזה בשירה החסידית) - מותר לשמוע.

מהו מנהג הקבל בעת אמירת ’קדושה’, האם הם אומרים גם את החלק שבסידורים החדשים נאמר ’חזן’?
ומדוע אין אנו נוהגים בזה כמ"ש בשו"ע אדמוה"ז?

המנהג לומר רק "נקדישך", אבל לא "לעומתם" ולא "ובדברי קדשך", וזה מתאים גם לדברי אדה"ז בסי’ קכה.

גם בשבתות בתפילת ’מוסף’ כך צריך להיות?!

ההוספות שמוסיפים בשבת אומרים גם הצבור, אבל לא את מה שאומרים בחול.

והיכן מצינו כזה חילוק בדברי אדמוה"ז? והרי עפ"י קבלה אומרים הכל!

אדה"ז כותב בסי’ קכה: "אבל אם כל הצבור נהגו לומר נקדישך עם הש"ץ, אע"פ שאין אומרים בלחש מלה במלה עם
הש"ץ, אין למחות, כיון שמקדישין בעשרה .. רשאים כולם לומר נקדש". וזה מקור המנהג כנראה.

אם כך כן הוא גם ביום חול ואין מקום לחלק.
האך האם כך צריך לנוהג לכתחילה? אם התשובה שלילת מדוע כך אנ"ש נוהגים?

אסכם בקצרה ובזה אסיים: יש מקום לשני המנהגים, ולכן יש נוהגים כך ויש נוהגים כך.

לקראת חודש החגים אני בא בשאלה מה מקום לבן א״י שבא לחו״ל לנהוג יו״ט שני, אחרי כל השיחות והמכתבים של הרבי בנושא? וגם כמה פעמים היה משמע שלא מקבל את הסברא שבאים על דעת הרבי? ובכלל, האם יש לזה תוקף הלכתי? מה דעת הרב בנושא זה?

הנושא הזה סבוך, ורבני חב"ד חלוקים בזה מן הקצה אל הקצה. מצד אחד יש מקום לנהוג יו"ט שני לכל דבר וענין ע"פ המובא בשו"ע אדה"ז במהדו"ת סי’ א ס"ח, ומי שרוצה יוכל לסמוך על כך. אך מאידך כנגד זה יש הוראות אחרות, ומי שירצה יסמוך עליהם. כך או כך הדברים אינם ברורים דים. ולכן אני אישית נמנע לנסוע לבדי לחו"ל בימים טובים, כדי לא להכנס לספק הזה.

שלום רב, אני ואשתי ספרדים חוזרים בתשובה (ההורים לא דתיים) מזה 5 שנים השאלה: האם מותר לנו לשנות ממנהגי ספרד למנהגי חב"ד? תודה רבה.

מותר לכם לשנות למנהג חב"ד אם בכוונתכם לנהוג כן באופן קבוע. אלא שאם יש חומרות מסוימות שנהגתם בעבר כמנהג הספרדים ומנהג חב"ד להקל בהם, אז תצטרכו לעשות התרת נדרים, או להמתין לערב ר"ה שאז כולם עושים התרת נדרים.

שלום הרב
רציתי לדעת איך הרב מבין ומסביר את סעיף ב’ מסימן ר"ס ובפרט בנוגע למסכנה, האם גוזזים ביום ה’ או עדיף שלא?

הוא מביא שם מנהגים שונים והקפדות שונות שאי אפשר לצאת ידי כולם.
ובאשר למעשה, כיום מקובל להקפיד שלא לגזור הצפרניים בימי חמישי, ואף לא בשאר ימי השבוע (אם אין צורך מיוחד לכך), אלא בערב שבת ויו"ט בלבד. וגוזרים צפרני הידיים בערב שבת אחד, וצפרני הרגליים בערב שבת הבא. וכן על זה הדרך.

אך דא עקא שהרי כתב שם אדה"ז "ומצוה לחוף הראש ולגלח הצפרנים בכל ע"ש".
אבל לכאורה יש עצה אחרת לצאת ידי כל המנהגים דהנה ראה קצות השולחן סי’ ע"ג סק"ד שהביא מרא"ד מבוטשאטש זצ"ל דההקפדה שלא לקצוץ צפרני הידים והרגלים ביום אחד הוא ביום אחד ממש ואין שייכות ללילה אצל היום, וא"כ יכול ליטול צפרני רגליו בליל שישי וצפרני ידיו למחר ביום שישי.

אדה"ז לא מקבל עצה זו, שהרי כתב לפני כן "וקוצצים מן הרגליים ביום ה’ ומן הידים בערב שבת", משמע שבליל ו’ זה כמו ערב שבת.
למעשה הרי רוב העולם אינו קוצץ צפרניים בכל ערב שבת, לכן הבאתי העצה דלעיל.

מה ההיתר לצאת לרה"ר עם צעיףבשבת. הרי מדברי אדמוה"ז בסימן שב עולה שיש להחמיר כדעת הרמב"ם שאם אין בו שיעור מספיק לכסות ראשו ורובו - אין לצאת בזה בשבת. אגב, לכאו’ גם ה"ה במגבת.(כמובן,כוונתי במקום שאין עירוב). תודה רבה עלהתשובות ועל האתר בכללותו.

הדרך של הצעיף גם בחול לכסות רק את הצואר, וממילא גם בשבת מותר לצאת כן. ועד"ז אם עושה מגבת כמין צעיף גם כן מותר. והערוך השולחן מתיר אף במטפחת לכרוך על הצואר, ובלבד שיקשור כמין עניבה בסופו. וכן מנהג ישראל.

אבל אדמוה"ז כותב בפירוש להחמיר כדעת הרמב"ם שיהי’ בו שיעור ראשו ורובו?!!

בסי’ שא סל"ז כותב אדה"ז שאם הרגילות ללבוש טלית סביב הצואר בלבד יכול ללבוש כך גם בשבת, ואם כן הוא הדין גם בצעיף שכן הוא הרגילות ללבוש צעיף סביב הצואר בלבד. ומה שכותב שם בסופו שצריך שיהיו לו שיעור שיכסה ראשו ורובו, מדבר על סודר המקופל על כתיפו (ולא על צעיף שמתכסה בו סביב צוארו).

מה דעת אדמוה"ז לגבי אכילת עוגיות וכיו"ב שיש עליהם אותיות או ציורים בשבת? האם הוא סבור כדעת המשנ"ב ושאר הפוסקים?

דעת אדה"ז באותיות לאסור בכל אופן, ובציורים להקל בכל אופן.

מנין שדעת אדה"ז להתיר בצורות?
המג"א אומר שאין הבדל וכן הדגול מרבבה והמשנ"ב למה לומר שאדה"ז חולק על כולם בפרט שלא מצאנו מי שיחלק במפורש בין כתיבה לציור.
(מדברי הביה"ל ד"ה במשקין נראה באמת שאין כותב בציור רק אם מכין שרטוט לפני הצביעה, אבל במשנ"ב נראה שהוא לא סמך ע"ז)
תודה רבה

א) כי בסי’ שמ אדה"ז מעתיק מדברי המ"א ומשמיט מלשונו ציורים, והרי דבר הוא. ב) בסי’ תס ס"ט אדה"ז מתיר לאכול בליל פסח מצות שיש עליהן ציורים, ובסי’ תנח ס"ח הוא אוסר לעשות אותיות.

לפי זה אין איסור לעשות חור בפקק של בקבוק אם יש שם ציור? או שההיתר רק באוכל שיש עליו ציורים?

ההיתר הוא רק במאכל שיש עליו ציורים, כי הוא לא עשוי לקיום.

האם מותר לילד בן 11 לשהות בביתו בזמן שעוזרת הנקיון (גויה) עובדת בבית ?

איסור יחוד בילד מתחיל מגיל תשע ומעלה, והאיסור הוא אפילו עם גויה. ולכן אם זהו זמן שההורים או שאר בני הבית לא באים לבית בזמן הזה באופן קבוע, אסור להם להיות ביחד בבית אחד באותו זמן. אבל אם יש מצב שבכל רגע נתון מישהו מבני הבית עלול להכנס הביתה, אין בזה איסור יחוד.

אם רוצים למד לכיתה איך לעשות קשר של תפילין האם מתאים שכל אחד לוקח את התפילין שלו ומשתמשים עם סוף הרצועה

נראה לי שניתן לעשות כן, אבל כדאי שזה לא יהיה בזמן מצותן, כלומר לא כשהתפילין עליו, אלא כשהן עדיין בקופסא.

אם טובלים הידים בנהר האם מברכים על נטילת ידים או על שטיפת ידים, אדה"ז פסק בסידור בהשכמת הבוקר – על נטילת ידים אבל בנוגע סעודה פסק על שטיפת ידים

הסתירה ידועה, ואין לי עליה תשובה, ןלמעשה אולי יש לברך בנטילה של הבקר על נטילת ידים ובנטילה לסעודה יברךעל שטיפת ידים, כפי שאדה"ז עצמו עושה את ההבחנה (אף שלכאורה לא מובן למה שיהיה הבדל בטבילת ידים בנהר בין הבקר לסעודה).

שלום הרב ושבוע טוב, מספר שאלות :
1) אם לפי אדה״ז טבילת כלים היא דאורייתא, האם אנחנו צריכים לברך (אם כן האם הנוסח הוא ״אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על טבילת כלים״) ? אם טבלתי בלי ברכה, האם צריך לטבול שוב ?
2) מטלה שיש לי מעל הכיור (החלבי) לייבוש כלים והם נוטפים לתוך הכיור כפי שיש בתמונה המצורפת, האם ניתן לשים גם כלים שטופים בשרי ?

1) יש לברך רק אם בוודאות הכלי נוצר במפעל של גוים ללא שותפות יהודית. בכל מקרה הברכה אינה מעכבת את הטבילה. 2) צריך מיתקן מיוחד לכלים בשריים.

היי מספר שאלות :
1) קומקום חשמלי, שיש לו מנגון חשמלי שיש חשש שטבילה תזיק לו, האם אפשר לפי אדמה"ז לתת אותו מתנה לגוי ושיחזיר לי במתנה ובכך לפתור אותו מטבילה ?

2) טבילת כלים : טבלתי צלחות לבית, וזה היה באופן שהנחתי את הצלחות במקווה כלים ונתתי להם לשקוע והוצאתי אותם. כעת אמרו לי שהייתי צריך לטבול אותם 3 פעמים והלוציא אותם, האם צריך לחזור ולטבול את כל הצלחות או שיש מקום להקל ?

בעברית אומרים שלום! 1) לא מועיל מתנה. וראה מה שעניתי על כך באחת מהשאלות הקודמות. 2) שלוש פעמים זהו רק מנהג ולא צריך להטביל שוב.

שלום רב!
מידי פעם רב שכונה מבקש ממני לעבור לפני התיבה ולקרוא בתורה.
כיצד עלי לנהוג במקרים כאלו?
(מדובר במקרים שחוץ מרב שכונה וממני אין מי שיכול לעבור לפני התיבה, אמנם הרב לא בקו הבריאות כעת וקשה עליו הדבר).
לציין שאני לא יודע טעמים כמנהג עדות המזרח ולכן קורא בטעמים כמנהג אשכנז. האם עליי ללמוד את טעמיהם או שאין לכך כל צורך? כמו כן האם לא מדובר כאן בדין לוע"ז?
אודה מאוד על תשובתכם

אם הצבור מוכן לשמוע בטעמים אשכנזים אינך צריך להתאמץ לקרוא בטעמים ספרדים, השאלה היא בעיקר על ההברה, ועל כך לא שאלת, ומתוך כך אני מבין שאתה קורא להם בהברה ספרדית, וכך צריך להיות.

אני קורא להם בהברה עברית מודרנית, שכן אני לא יודע איך לבטא אותיות ה"א חי"ת כ"ף עי"ן צד"י. האם זה כדין בן לע"ז הקורא למבין לשה"ק?

אם הצבור מסכים לכך לא צריכה להיות בעיה. הכל תלוי בהסכמתם.
אבל יש מקומות בתפלה ובקריאת התורה שגם האשכנזים צריכים להקפיד על הברת העי"ן (עד כמה שניתן), כמו "נשבע ה’", ועוד כיו"ב (כמובא בשו"ע), שלא ישתמע היפך הכבוד. ואת זה תצטרך לתרגל.

כשנמצאים בבית כנסת ספרדי לחזור דא"ח וכיו"ב, ובנוסף לכך הבחורים שבאים הם המנהלים את הביכנ"ס, כי אין שם רב מקומי... יש להקפיד לשמור על מנהגי הספרדים (כגון גבינה עם דגים וכיו"ב) או לא. אם כן - מה זה שונה מהדלקת נש"’ק שאנו מקפידים שגוקא יברכו?
תודה רבה

בבית כנסת ספרדי בהחלט יש לשמור על מנהגי הספרדים. מבצע נשק הוא יוצא דופן כי הרבי תיקן את זה לכלל בנות ישראל.

כיצד לעשות הבדלה לאשה שלא צמה?

היא תבדיל לעצמה על יין או על מיץ ענבים ותשתה הכוס.

בקביעות כמו של השנה - שתבדיל במוצ"ש??

היא היתה צריכה להבדיל לפני אכילתה.

איזה ברכה מברך באוכל קרקרים עם טונה

קרקרים (מתובלים) מברך עליהם מזונות (מעיקר הדין), ועל טונה מברך שהכל.

שאלתי היתה האם הטונה נפטר בברכת הקרקרים

כשמברכים על הקרקר בנפרד ואח"כ טועמים מהטונה הקרקר לא פוטר את הטונה.

האם מותר לקנות בגדים לילדים ולמבוגרים בימים אלו, בתשעת הימים?

אסור לקנות שום בגד בימים אלו, גם לא לקטנים.

שלום הרב, מה מנהגנו בעניין אכילת בשר ויין במוצאי הצום שנדחה בשנה זו? האם כהרמ"א שאוסר או לאו דווקא.

אין שום סיבה שמנהגנו תהיה שונה אחרת ממה שכתוב ברמ"א.

האם מותר לקחת בשבת כדורי קלי צום וכדו’ העשויים להקל על הצום.

איני חושב שזה מותר, כי לכאורה הוא מכין משבת לחול, מלבד זאת יתכן שיש בזה גם משום רפואה (תלוי בחומרים המרכיבים את הכדור).

למה שיהא בכדורים, מכין משבת לחול יותר מאכילה רגילה, שכתוב שמותר רק שלא יאמר בפירוש.

כי אין שום צורך לכדור הזה בשבת, זה כמו שהאדם יקח כדור שינה בשבת בשביל מוצאי שבת.

ובדיני רפואה בשבת, יש הבדל אם המרכיבים הם טבעיים או כימיים ?

כן.

שלום הרב, מהי פסיקת אדה"ז בנוגע למקרה בו לא היה מניין והאנשים התפללו בלחש ולאחר מכן כשהיה מניין, אחד מאלו שהתפללו רוצה לקיים חזרת הש"ץ, האם ניתן עפ"י אדה"ז? האם הדין דומה כאשר התפללו רק חמישה יחדיו וכיו"ב? (וכיצד נוהגים למעשה, האם כשיטת הרדב"ז או כפשיטות השו"ע בסימן סט)?

אם יש ששה שהתפללו תפלת י"ח ביחד, יכול אחד מהם לחזור התפלה בקול במידה ויהיו תשעה שיענו אמן (ראה שו"ע אדה"ז סי’ סט ס"ה).

האם יש עניין להסיר את כיסוי תפילין של יד לפני שמברכים על התפילין ולהחזירו בסיום ההנחה? האם יש עניין כזה גם בתפילין דרבנו תם (להסירו לגמריי בכל זמן אמירת שמע ישראל וקדש)?

כך מובא בפסקי תשובות סי’ כז אות כג בשם הרבה פוסקים, והטעם כדי שלא לתת לכיסוי דין של קביעות, שאז זה נקרא כאילו מוסיף על הבית, ולכן יש להסירו לפני הברכה ולהחזירו רק אחרי הנחת תפילין של ראש. ובהנחת תפילין של ר"ת יש להסיר הכיסוי לפני הנחת תפילין של יד ולהחזירו לאחרי הנחת תפילין של ראש.

אם הכנתי אוכל פרווה (לדוגמה צ׳יפס) בתנור שבד״כ משתמשים בו לבישול בשר, אך לא בישלו בו בשר יותר מ 24 שעות או אפילו שבוע לצורך העניין .
האם לאחר אכילת הצ׳יפס מותר לאכול חלבי או שמא זה חזקת בשרי וצריך להמתין 6 שעות ?

אם הסיר נקי משאריות בשר, אין צריך להמתין כלל.

במבצעים בדוכן של תפילין האם צריך שהתפילין תהיו בתוך הקופסאות שלהם כשהם מונחים על הדוכן 1) בנוגע כבוד התפילין 2) שלא יהיה בעי’ של מעביר על במצוות 3) האם בכלל יש בעי’ של "מעביר על המצוות" כשעושין המצוה עם השני כמו במבצעים

1) אין בזה חוסר כבוד כיון שזהו לצורך הנחת תפילין, אבל צריך להשתדל שהרצועות לא יהיו תלויות באויר אלא מונחות על השולחן. 2) בעיה של מעביר על המצות ישנה גם כשהן מונחות בבתיהם, כמבואר בסי’ כח ס"ח, ולכן צריך להשגיח שהשל יד יהיה תמיד קרוב יותר אל יד ימינו. 3) בהחלט. אבל למעשה גם אם פגעת בשל ראש תחילה צריך להניח תפילין של יד, ולא מתחשבים בזה בהעברת המצוה, כמבואר בסי’ כה סי"ב.

מה עם ההלכה שלא להוציא הש"ר עד שיהא הש"י מונח על הקיבורת סימן כ"ה סעיף כ"ה.

אבל לאחר שהוציא כדי להניח עבור אדם מסוים, אין צורך להחזירם, וכהמשך ההלכה בסכ"ו: "אם שתיהן היו לפניו חוץ לתיק".

מה טעם אלו המחמירים לא לשמוע קול אישה שא) מתה ב) לא הכיר אותה ג) לא ראה תמונה שלה ד) ושומע מתוך הקלטה

כמו כן ברצוני לדעת האם זה מוזר שאני כחסיד חב"ד לא מקפיד על החומרה המוזרה הזו?

אשמח לקבל תשובה אמיתית ולא אפלוגיקה או תירוצים שונים

מן הדין אכן אין איסור בשמיעת קול אשה באופנים שציינת (אם תוכן השירה ראוי ומתאים כמובן), המחמירים בזה (וכן מובא בשיחת הרבי) זהו מצד יראת שמים או מדת חסידות, ויש אף מוסיפים שזהו גם מצד הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו.
אך לא הבנתי מה שכתבת "האם זה מוזר שאני כחסיד חבד לא מקפיד על החומרה המוזרה הזו", א) מה קשור לענין זה שאתה "חסיד חב"ד", זהו ענין פרטי שבינך לבין הקב"ה, ולא ענין של השתייכותך למיגזר כזה או אחר. יש דברים שאכן נוגעים לחסידי חבד ככאלה, ובהם אי נגיעה בזקן ולבישת ציצית מצמר וכיו"ב, אך לא שאלתך זו. ב) לא מפריע לי שאתה מצהיר שהנך שומע שירת נשים ברדיו, אך מה שמפריע לי הוא סגנונך, ובפרט ההגדרה "החומרה המוזרה הזו", כי לא מתאים לאדם דתי להתייחס לחומרה שהרבה מאד מקפידים עליה כ"חומרה מוזרה", אין זה שונה מהרבה חומרות שבטח גם אתה מחמיר בהן אף שאין הרבה הגיון בדבר, אבל כך היא דרכה של תורה והיהדות, לא להתחשב תמיד בהגיון שבחומרה, אלא בתוצאות שלה לטווח קצר או ארוך. ואין כאן מקום להאריך בזה.
ואוסיף עוד נקודה אחת, בקשר לשמיעת שירת אשה שנפטרה, הנה בטח היא בחייה שרה שירים לגברים והחטיאה אותם, ובטח עתה כשהיא רואה את האמת למעלה היא מצטערת על כך, ואם כן אלו שמשמיעים את שירתה ברדיו חוטאים לא רק לציבור המאזינים (שהכירו אותה), אלא בראש ובראשונה לזמרת עצמה שמתחרטת על כך, ועתה ממשיכים להשמיע אותה בניגוד לרצונה (עכ"פ כך היא האמונה היהודית שאני מניח שגם אתה מאמין בה כיהודי ולא רק כחסיד חבד). ולדידי זהו דבר היותר נוגע ללב בנוגע לשירת נשים שמתו שמשמיעים אותן גם לאחר מיתתן. ודוקא בזה אדם עם רגש דתי ראוי לו להמנע.
ואסיים בנקודה חיובית: אני מניח שיש הרבה דתיים או אף כאלו הנקראים חרדים ששומעים שירת נשים ברדיו, ולא כ"כ מפריע להם, ודוקא אתה ששאלת (אפילו בדרך התרסה מסויימת), זה מראה שהדבר מפריע לך ונוגע לך, ומתוך כך אני מבין שמדובר באדם שרוצה להיות כנה עם עצמו ועם האמת שלו, ולכן עניתי לך באריכות יחסית. אני מקוה שסיפקתי אותך בתשובתי אם לא לגמרי לפחות חלקית.

האם דיני אבלות של תשעת הימים חלים כבר בראש חודש?

למנהג אשכנז כן.

פסק הרמ"א (וכן הוא בקצור שלחן ערוך) שבערב שבת חזון אסור לרחוץ בחמין רק פניו ידיו ורגליו למי שדרכו בכך
כמדומני שהמנהג הוא שכן רוחצים מהו הטעם/המקור לזה?

המנהג כיום (אצל הרבה מהחרדים לדבר ה’) להקל ברחיצה בימים אלו, משום שבימינו האנשים בגדר מפונקים (בהגדרה הלכתית איסטניס), כלומר שאפילו בגלל מעט זיעה מתרחצים, וזה נעשה הרגל אצלם, ונעשה דינם כדין המתרחץ בגלל לכלוך, שמותר לו להתרחץ בשביל להעביר הלכלוך.
אלא שבכל זאת, יש למעט להתרחץ, כלומר לא להתרחץ בכל יום, וגם זה לא במים חמים אלא בפושרים. כלומר יש להשתדל להתרחץ כמה שפחות בכמות ובאיכות, משום שכיום בלתי אפשרי להמנע מלהתרחץ כל התשעה ימים, כאמור. ומשום כך גם מקילים להתרחץ בערב שבת חזון.

אני רוצה לשאול אם מותר לעשות סעודת ברית בשרית מתי שעושים בחודש אב.
תודה

מותר לעשות סעודה בשרית בברית מילה מר"ח אב עד תשעה באב. אם כי יש מחמירים שבסעודה כזו רק הקרובים ועוד עשרה אנשים מבחוץ יכולים לאכול בשר. אך יש מקילים לגמרי שכל המוזמנים יכולים לאכול בשר.

מה הדין במי שמביא לי צדקה וברצוני לקנות בזה אוכל (עוגיות) בשעת ה’מבצעים’? מותר? יש הגבלה בכסף? וכו’

אשמח לתשובה.

לא ברורה לי שאלתך, מה הכוונה שמביא לך "צדקה"? נא פרש דבריך.

העובדה: אני עומד בדוכן במבצע תפילין. יש על הדוכן קופת צדקה. בקופה שלשלו אנשים טובים מטבעות.
השאלה: מותר לי לקנות לעצמי עוגיות מכספי הצדקה ולאוכלם בזמן ה’מבצעים’?

------------
מותר? אסור? תלוי אם אני רעב מאוד? רק אם אני רעב ורק מינימום (מים ודבר מאכל מינימלי בלבד)? כשאני רעב אפשר לקנות אפילו מותרות (בורקסים וכו’)?

אם הקופת צדקה של הדוכן נועדה לכתחילה גם לשימוש כזה, אזי אין בעיה. אבל אם הקופה נועדה נטו למבצע תפילין (תיקוני תפילין ותשלום נסיעות למבצעים וכיו"ב), אני חושב שיש בעיה להשתמש איתה לצרכי אכילה ושתיה.

מה הסברא בזה? היכן הדבר כתוב?

אם אני מתנה על קופת צדקה שהכסף הולך למטרת קניית מכשיר חשמלי או דיגיטלי - אני יכול לקנות בכסף מהצדקה הזו (שאנשי הרחוב תורמים בשביל צדקה)?!
אם התשובה היא לא. שאלתי היכן הגבול בזה? והרי כם על האכילה והשיתה אינם מוכרחים לגמרי וגם המכשיר יעשה לי טוב? וכו’

מדובר בדבר שהוא מסייע למצוה, שכן השתיה והאכילה נותנת לו כח להמשיך במבצע תפילין, לכן יש מקום להקל בזה.

מה פרטי דיני צניעות לגברים וילדים. בברכה וכיו"ב. מה לגבי תמונות באופן זה.
תודה על התשובה ועל האתר בכללותו.

בעצם אתה דורש ממני לכתוב כאן את כל הל’ צניעות. אני מציע שתמקד שאלתך ואז אוכל להשיב עליה.

שמעתי טענה שלא מתאים לצלם ילדים (או בחורים צעירים) בבגד ים (בתוך בריכה) ובטח שלא להקרין את התמונות ברבים.
נכון הדבר מבחינה הלכתית??

להקרין ודאי שזה היפך הצניעות, אבל לשמור למזכרת פרטית, איני חושב שיש בעיה הלכתית, ובפרט ילדים קטנים.

אם טאקע זה היפך הצניעות אז אסור בכלל להיות כך בבריכה שזה ברבים (בשונה מבית הרחצה)

מה הקשר? מותר להיות בבריכה או בים ואין בזה איסור משום צניעות, כי זה צורך האדם, מה שאין להפיץ תמונות אלו אחר כך איזו סיבה יש?

מבואר בסימן רטו בסוגריים שאם שומעים ברכה מאחר אפי’ בלי כוונה צריך לחוש להשיטה שמצוות דרבנן אינן צריכות כוונה.
ורק כוונה שלא לצאת יעזור שיוכל לברך.
ושאלתי היא 1) אם זה שנוהגים שכל אחד מברך לעצמו (סימן קסז סעיף יח) מספיק שכאילו בדעתו שלא לצאת בברכת חבירו 2) אם שומעים הברכה כשעדיין לא נגמרו לאכול האם גם אז אומרים שצריך לחשוש להשיטה שיצא

1) לא נראה לי, כי שם מדבר רק לענין שזה מועיל לקביעות, אך לא לענין בדיעבד אם שמע ברכת חברו, שבזה מבואר בכמה מקומות שצריך דעה הפכית. 2) כנראה כוונה כאשר "לא נקבעו לאכול", הרי כן מפורש בלשון רבנו שמדובר כששניהם אחזו פרי לאכול, ולא לפני שאחז הפרי.
בעקבות הדין הזה המובא בשוע"ר חשבתי שזו הסיבה שלא מברכים בחב"ד את ברכות הנהנין (כשיושבים ביחד בהתוועדות או במסיבה) בקול רם, שלא כמנהג הספרדים בזה, כדי שלא להשמיע הברכה לחברו היושב לידו ויוציאו בזה י"ח אף שלא נתכוין לכך..

האם מותר לקנות ולחדש רהיטים בימי בין המצרים.

עד ר"ח אב ניתן לקנות אך לא אחר כך.

באילו מקורות אוכל למצוא פיענוח לפירושי הרשב"ם לחומש בראשית? אודה לך מאוד.

יש כמה פירושים על הרשב"ם, חלקם תוכלי למצוא ברשת באתר דעת ובאתר היברובוקס.

בסי’ נג סעיף כג שע"י רוב אפשר להעביר ש"ץ ובסעיף לה שאין להעביר בשביל קול ערב, מה ההבדל בין הסעיפים.

לא הבנתי מה סתירה מצאת בין שני הסעיפים, אדרבה סעיף לה משלים את סעיף כג, שאף שבסעיף לה כתב שרבים יכולים לחזור בהם בגלל סיבה זה או אחרת, מוסיף בסל"ה "אין נכון" (ולא שזה "אסור") להעביר בשביל אחר שקולו ערב יותר, שזה לא מספיק סיבה טובה לחזור בהם, אלא לכל יותר יביאו עוד אחד, ושניהם ישמשו ביחד.

שלום רב!

שאלתי היא האם מותר למכור אות בספר תורה לגוי? האם זה כטור וב"י ברנ"ט או כרמ"א ברנ"ד (ובהוספת הש"ך שם)?
דעת חת"ס בשו"ת ח"ב יו"ד סי’ רכ"ה. אם אפשר לקרוא למעות אלו דבר שאינו מסויים?

אודה לכם מאוד על תשובתכם

ב"ה זיכני כעת לראות את המגן אברהם שם. האם פסקינן כך?
אודה על תשובתכם

אענה לך חילוק מסברא כי אין הזמ"ג לעיין בכל הנ"ל: יש הבדל בין תרומה שהגוי תורם לבית הכנסת, שבזה ניתן להקל באופנים מסוימים וכדברי המ"א, לבין קניית אות בס"ת יחד עם שאר היהודים שקנו אותיות באותו ספר תורה, שלדעתי זהו ענין אחר לגמרי, שכן כל ענין קניית אות בספר תורה הוא משום אחדות ישראל ע"י ספר תורה זו, וכר"ת הידוע "יש ששים ריבוא אותיות לתורה", ובזה אין לגוי חלק ונחלה. ולכן לענ"ד אין למכור לגוי אות בספר תורה.
נ. ב. האתר הזה נועד בעיקר לשאלות בדברים שרבנו הזקן עוסק בהם, ונא להשתדל שהשאלות יהיו בהתאם לכך, כי שאלות לרבנים יש באתרים אחרים לרוב, וחידושו של אתר זה שהוא מתמקד בשאלות בשוע"ר ובנלווים אליו.

שלום רב!
שאלה שלי בספר תורה מצופה בצפוי שומר מלחות, חום וכו’ שכיום מצפים בו את ספרי התורה ע"מ לשמור על כשרותם.
נאמר לי שאחד מרבני העיר חב"דניק פסל חמשת ספרי תורה כאלו בלי לראות אותם.
רציתי לשאול טעם לדבר, ובמה זה יותר גרוע מטיפת שעוה שנפלה על האות, אבל האות ניכרת תחתיה?
תודה מראש

טעם האוסרים: בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סי’ קלג פסל ספרי תורה כאלו: כאשר מדובר בלק בצבע שחור ברור שהדבר אסור, משום שהכתב העליון הוא הנחשב לכתב ספר תורה, ולק אינו דיו כשר. כאשר מדובר בלק שקוף, אין בעיה מצד דין "כתב על גבי כתב" אבל יש לחשוש שיש אותיות או חלקי אותיות שבעצם התקלפו מהקלף ועתה הן מוחזקות רק על ידי הדבק הזה, כך שבעצם חסר אותיות בספר התורה. כאשר מדובר בציפוי ניילון דק ולא בלק, יש בעיה אחרת, שהואיל ומדובר בבדר חיצוני שאינו בטל לספר התורה, כיון שהוא מונח שם בקביעות שי כאן תוספת על הנצרך, ותוספת כזו פוסלת. ספר תורה מורכב מקלף ודיו, ולא עוד.
אבל אם המצב היה באופן כזה קשה לי להאמין שהיו מצליחים להציע את זה לרבים.

לצערי איני מתמצא דיו בנעשה כיום בתחום הספרי תורה, וכדאי לשאול את המומחים לדבר.
אגב, איני בטוח שהרב הנ"ל פסל אותם לגמרי, אלא יתכן שלכתחילה לא רצה להכנס לספיקות בזה.

משנת סופרים (הגרי"ם שטערן) כתב בנושא והתיר. ורק במקרה שהשכבה המכסה עבה ונרגשת ליד אז יש מחמירים אבל לא פוסל.
אדם שהעביר את השמוע לא מהאמינים ביותר, לכן שאלתי כאן בעילום שמות.

יישר כח

תודה.

באם אדם רצה לעשות תנאי על שיקום לפני עלות השחר בכדי לאכול בבוקר שלפני הצום (לדוגמה י״ז בתמוז) ונזכר בכך שצריך לעשות תנאי רק לאחר ברכת המפיל,
האם כבר לא יכול לעשות תנאי (וממילא לא יכול לקום לאכול לפני עלות השחר) או בהרהור סגי ?

די במחשבה.

האם מותר לקנות חולצה וחליפה לצורך פגישת שידוכים. אני לא נוהג לברך שהחיינו גם לא על חליפה.

אם זה לצורך פגישת שידוכים יש להקל עד ר"ח אב.

שלום רב!
במהדו"ב לסירמ"ג ד"ה ומכל מקום. מה כוונה בנהנה מיד? האם כלשון רמ"א והבנת המ"א שמיד משמע בשבת עצמה, או מיד ממש ולכן אם ישראל לא נהנה מיד, נדחה האיסור הנאה?
באם כאופן השני: האם נאמר בחלק מהמלאכות שהיא נמשכת בממלאכת האיסור אע"פ שישראל אינו נהנה מיד?

בפשטות הכוונה שנהנה ישירות ממעשה המלאכה, כמו בהדלקת הנר, משא"כ הנאה מכיבוס בגדים למשל היא לא ישירות מהמלאכה.

ישירות מיד או לאחר הזמן? שפחה השכורה לו לשנה כעושה מעצמו, הדליקה אור ובעוד חצי שעה בא יהודי לביתו?
אוכל? שאר מלאכות שנתנו להינות מיד אלא שהוא עצמו לא נהנה מיד

זה לא משנה אם נהנה מיד או או לא, אלא הענין הוא שהוא נהנה מעצם המלאכה באופן ישיר, ולא כמו כיבוס או תפירה שהוא נהנה לאחרי גמר המלאכה מתוצאת המלאכה.

תודה על תשובתכם!
האם לא ניתן לראות את מהדחה זו ומבואר בקו"א סק"ד כראיה למיד ממש? כמו כן טעם שמא יאמר לו יורד אם הוא לא יכול להנות מיד, כי אין טעם בדבר שאי אפשר להנות ממנו מיד.
תודה על הסבלנות

לא כ"כ הבנתי מה יש להוכיח מהקו"א שם. אבל כמו שכתבתי לעיל לא נראה לי שיש הבדל בין אם היהודי נהנה מהאור מיד או אחרי חצי שעה, הכלל הוא: אם האור הודלק בשבילו אסור לו להנות גם אחרי שעה, ואם לא הודלק בשבילו - מותר לו להנות אפילו מיד.

נתבעתי בבי"ד רבני לתשלום פיצויים ושכר.
ביה"ד פסק שעלי לשלם המבוקש בתביעה ולתובע ניתנה האפשרות לאכוף הפסק באפשרות שע"פ חוק.
האם זה מאפשר לתובע לאכוף כולל ריבית והצמדה או רק את הקרן?

כמובן רק הקרן.

בימינו שישנם שנוטעים תפוזים רק לצורך סחיטתם, האם עדיין נחשב המיץ כזיעה בעלמא או שניתן להשוות לשמן ואז הברכה על מיץ מכאלו תפוזים תהיה בורא פה"ע?

גם אם נוטעים אותם בשביל המיץ הם נחשבים כזיעה בעלמא וברכתם שהכל.

כי לא מובא בשוע"ר או בסדר ברכת הנהנין שלו חילוק בזה, ואפילו בקנה סוכר שנוטעים אותו רק לשם כך נפסק להלכה שברכתו שהכל. ויש עוד להאריך בזה אבל אין כאן מקומו.

האם היום שרוב הבוטנים נמכרים כשהם מקולפים יהיה איסור דש על קילוף הבוטנים בנוסף לבורר.

אם כוונתך לקליפה הדקה של הבוטנים - אין בזה לא איסור בורר ולא איסור דש.

כוונתי לקליפה העבה

רוב הפוסקים סוברים שאין על הבוטנים איסור מפרק מטעמים שונים, ומתוך סברת הצ"צ ניתן להבין שהטעם הוא משום שהפרי אינו מחובר לקליפה אלא הוא מופקד שם. וגם אין בזה איסור משום בורר אם הוא מקלף סמוך לאכילתו. אך כל זה מדינא, אבל לפי מה שכתב אדה"ז בסידורו שטוב להמנע מלפצח אגוזים ולוזים בשבת (משום חשש בורר ומוקצה), יש מחמירים גם שלא לפצח בוטנים בשבת.

שמעתי פעם שהסנדק משלם דמי סעודת הברית, האם נכונה השמועה, וא"כ האם זה דין או מנהג.

זהו מנהג, אך לאו דוקא שצריך לשלם את דמי הסעודה, אלא שצריך להשתתף בהוצאות המצוה כבעל ברית.

בסידור ״קול אליהו״ שהוא סידור בנוסח עדות המזרח לפי פסקי הרב מרדכי אליהו זצ״ל כתוב בק״ש דקרבנות שחוץ מפסוק ״שמע ישראל״ ו-בשכמל״ו האר״י הזהיר בשער הכוונות בדף יט׳ עמוד ג׳ (כמדומני) שלא לומר שום פסוק נוסף. וכך הוא נוסח עדות המזרח.
לעומת זאת בסידור אדמו״ר הזקן האדמו״ר הכניס את כל הפרשה הראשונה של ק״ש.
ידוע שהאדמו״ר הזקן היה פוסק על פי הנסתר והנגלה ביחד. אם כן איך הוא התעלם מאזהרה מפורשת של האר״י ז״ל?

חשוב להבהיר שסידור אדה"ז אינו סידור האריז"ל, אלא "על פי נוסח האריז"ל", כלומר בכללות הוא נוטה לדעת האריז"ל, אבל ישנם הרבה פרטים בנוסח הסידור שלא מתאימים לנוסח האריז"ל, ובטח היו לאדה"ז שיקולים נוספים בבואו לקבוע הנוסח היותר מדוייק בסידור, ואכ"מ להאריך בזה.
ולגופה של שאלה בענין קריאת שמע קטנה, אדה"ז הבהיר את דבריו בשו"ע שלו בסי’ מו ס"ט, עיין שם.

איזה ברכה מבררכים על:
1) סנדוויץ’ (– כשברכת הלחם היא בורא מיני מזונות) (האם הסנדוויץ’ נחשב עירוב).
2) קורנפלקס וכדומה עם חלב.
3) תבשיל שיש בו חתיכות גדולות כמו טשולנט.
מהו הגדר של "שניהם עיקר" ששני המאכלים בהתבשיל הם עיקריים ולא שאחד הוא לתקן ולהכשיר השני.

שאלות גדולות הנך שואל התשובות עליהן הן ארוכות, אבל אכתוב בקצרה ממש (אני מקוה שזה יספק אותך):
1) כשהסנדויץ כבר מוכן, יקח תחילה מהמאכל ויברך עליה את ברכתו ואח"כ יברך מזונות על הלחמניה. ולכתחילה עדיף שיברך לפני הכנת הסנדויץ מזונות על הלחמניה ואח"כ על המאכל את ברכת המאכל.
2) קורנפלקס מתירס ברכתו שהכל כמו החלב, ואם זה מחיטה יברך תחילה מזונות על הברנפלקס ואח"כ שהכל על החלב.
3) כשיש מזונות בתבשיל אזי הוא עיקר תמיד. ואם אין מזונות, אם יש שם בשר ותפוחי אדמה שהתבשלו יחד והם גם נאכלים יחד, אזי יברך שהכל על הבשר ויפטור את התפוחי אדמה, ואם אינם נאכלים יחד אלא כל אחד בפני עצמו, יברך תחלה האדמה על התפוחי אדמה ויאכלם, ואח"כ יאכל את הבשר ויברך עליו שהכל.

אבל לכתחלה כשאפשר לו לשמוע צריך לשמוע ולא יסמוך על מה שיוכל לכוין דעתו אחר כך ולכן יש לגעור בהמשיחים כשהש"ץ אומר הקדיש אפילו כשיש מנין בלעדם השומעים ומכוונים לש"ץ, הציטוט הנ"ל הוא משו"ע אדמוה"ז סי’ נו האם כוונתו שרק לכתחילה אסור לשיח בקדיש.

המילה "לכתחילה" מוסבת על "לכוין דעתו", ואילו על השיחה הרי כתב שצריך לגעור, משמע שאין זה ראוי כלל.

גם אני חשבתי ללמוד כך, אך בסי’ רסח סעיף יז, מביא הסיפור שחסיד אחד נתגלה לחבירו בחלום ופניו מוריקות משום שהיה מדבר בשעה שהש"ץ היה אומר ברכה מעין ז’ ושעה שהיה אומר קדיש ומסיים בלשונו הטהור "ולא הטיתי אזני לשמוע ממנו בכוונה", ומשמע שהעוון אינו עצם הדיבור.

העונש אינו על שלא הטה אזנו, אלא שאם היה מטה אזנו לא היה מדבר באמצע הקדיש.

יש מנהג שכל בחור שעושה בר מצווה מתחיל לעשות קידוש באופן עצמאי. האם יש לזה מקור באדמוה"ז ומה הענין בזה, אם יש בכלל?

לפי אדה"ז בשו"ע שלו סי’ ריג ס"ו יש ענין דוקא שבקידוש אחד יוציא את כולם משום "ברוב עם הדרת מלך", אלא שהמנהג למעשה כיום שכל אחד עושה קידוש לעצמו (בליל שבת), משום שרוצים לצאת בעצמם ולא על ידי שמיעה מאחר, כי שמא לא ישמעו או לא יכוונו היטב למקדש. אבל לא הייתי קובע שזהו מנהג חב"ד שמישהו הנהיג כן בכוונה תחילה, אלא זהו מנהג שהשתרש מאליו במשך הזמן ואינו מחייב כלל כשאר מנהגי חב"ד.

ראיתי באגרות קודש לא זכור לי איפה שהרבי כותב לאדם שהוא חולה משהו כזה והרבי עונה בטח שהוא עושה בעצמו קידוש והבדלה

כנראה הכוונה למי שהיו לו בעיות עינים, שהסגולה לזה באגרות הרבי שיעשה בעצמו קידוש והבדלה, כי שתיית היין של קידוש והבדלה היא סגולה לרפואת העיניים. ואין לזה קשר לשאלה דלעיל.

האם שליח ציבור אומר אלוקינו ואלוקי אבותינו וכ’ גם כשיש רק כהן אחד?
אם כן האם הוא צריך לומר זאת בלחש או בקול

צריך לאמרו גם בקול רגיל כמו כל חזרת הש"ץ כיון שהוא חלק מהתפלה, אלא שכשיש כהן אחד הוא לא קורא בקול רם "כהנים", אלא אומרו בקול רגיל: "כהנים עם קדושיך כאמור", ואז הכהן מברך.

זה שילוב של כמה מקורות יחד, אבל עיקרו בשוע"ר סי’ קכח סל"ב, עיין שם היטב.
אבקשך לא לפתוח כאן דיון על הפשט בדברי רבנו שם, כי אין זה מטרת הפורום.

לדעת אדה"ז בשו"ע שלו (קפד ג) אין את הקולא של הט"ז שעד 72 דקות אפשר לברך.
ז"ל אדה"ז: "ויש לחוש לדבריהם להקל בספק ברכותמג שלא יוכל לברך עד כדי הילוך ד’ מילין כסברא הראשונה".

השאלה היא האם מה שמפורסם גם בין אנ"ש הענין של 72 דקות הוא טעות ? או שיש איזו סיבה גם להולכים כדעת אדה"ז, לסמוך על היתר זה של 72 דקות ?

איני חושב שיש להם לסמוך בזה על הט"ז, שכן בסידורו לא הביא כלל רבנו דעה זו להלכה, וכותב רק שניתן לברך ברכה אחרונה כל עוד שאינו רעב מאותה אכילה הראשונה, ולא מביא בזה שום שיעור.

אם השבת אבידה נחשב כצורך גופו (לגבי המצווה) או שנחשב לצורך הכלי ?

מסתמא שאלתך על כלי שמלאכתו לאיסור אם מותר להחזירו בשבת, והנה בפשטות מצות השבת אבידה היא כדי שחברו לא יפסיד הכלי, ואם כן הרי זה לצורך הכלי עצמו שאסור לטלטלו בשבת, וממילא מובן גם שאסור לטלטלו על מנת להשיב לחברו. וראה שוע"ר סי’ שו סכ"ה שמותר להכריז על האבדה בשבת אע"פ שהיא מוקצה, כיון שהיא דבור של מצוה. אבל להחזירה בשבת פשוט שאסור. ולפי האמור לעיל צריך לומר שהוא מדבר שם גם בכלי שמלאכתו לאיסור.

אם הכרזת אבידה נחשבת דיבור של מצוה, למה הטלטול לא יחשב כטלטול של מצוה.

אין מה להשוות דבור לטלטול, לא מצאנו שהתירו טלטול מוקצה לצורך מצוה, משא"כ דבור.

בהערות לשוע"ר סי’ שו סכ"ה הוא מפנה להלכות מציאה ושם מדובר בכיס מעות שזה מוקצה מחמת גופו.

מי מפנה? לדעתי הוא הדין גם בכלי שמלאכתו לאיסור.

המהדיר מפנה להלכות מציאה.

אדהז כותב: מפני שהשומן נקרש והרי זה דומה למרסק ברד ואסרו חכמים מפני שמוליד בשבת ולכן אסור להחם האינפאנדה כי זה מוליד כמו בברד. וזה בעצם דעת ספר התרומה. וממשיך ואומר ודומה למלאכה שבורא מים הללו וכו, זה הסבר של רשי בגמ לאיסור ריסוק ברד וזה בדיוק הפוך מספר התרומה, לפי רשי כשלא בידים יהיה מותר, ולדעת ספק התרומה עדין אסור, למה אדהז מוסיף דעת רשי בעוד שהוא לומד (בסעיף זה) כספר התרומה הדעה ההופכית.?

אכן רש"י וספר התרומה חלוקים אם מותר להמיס שומן ע"י הנחתו בשמש או רחוק קצת מהאש, אבל מי אמר שהם חלוקים גם בטעם האיסור? אדרבה זה מה שאדה"ז מבאר לנו שלדעת הספר התרומה המניח שומן סמוך לאש ונימוח מאליו אסור כמו הממיס קרח בידים, ואיסור המסת קרח בידים אסור לכל הדעות משום מוליד, ואיסורו משום שדומה למלאכה.

מהי דעת אדמוה"ז כלפי בית מזוזה של ימינו האם צריך עוד כיסוי עליה או שמספיק זה שהיא לא שקופה.

אם המזוזה אינה נראית מתוך השפופרת, ניתן להקל (ראה שוע"ר סי’ מ ס"ה).

כותב אדה"ז (קפג י): "ויש חולקין על זה ואומרים, שאין מזמנים אלא א"כ אחד מברך לכולם והם שומעים ולכל הפחות צריכים לשתוק ולשמוע עד סיום ברכת הזן וכן עיקר"

האם הכוונה ששותקים ומכוונים לצאת ואח"כ ממשיכים מ’נודה לך’, או ששותקים ומכוונים שלא לצאת, ואח"כ מתחילים מהתחלה לבד ?

הפמ"ג (מ"ז ו) כותב לכוין שלא לצאת. והמ"ב כותב לכוין לצאת.

שאלה נוספת:
באותו סעיף לפני זה, כותב אדה"ז: "כיון שכל ברכת המזון עד החתימה אומרים כולם יחד מלה במלה עם המברך ברכת המזון, ה"ז כאמירה אחת וגם החתימות הם חוזרים ושומעים מפי המברך ועונים אמן אחריו כמו כשאחד מברך לכולם ממש, ואע"פ שברכת הזימון צריכים לשמוע מפי המברך דוקא כמו שיתבאר שם מכל מקום בברכת המזון מחמת חסרון כוונה יש לנהוג כן".

לכאורה אם אומרים כולם בלחש, מילה במילה יחד עם המזמן שאומר בקול רם, אז מרוויחים את שני העניינים, גם שומעים מהמברך וגם אומרים בעצמם, מדוע יש כאן ב’ דעות (א’ שצריך לומר בעצמו, וא’ שצריך לשמוע) הרי אפשר לקיים את שניהם ? (וכמ"ש אדה"ז בסי’ רפד לענין הפטרה, שהמפטיר אומר בקול רם וכל אחד אומר מילה במילה איתו).

מדברי אדה"ז משמע שברכת הזימון פירושו שאחד מברך בשביל השאר, כלומר כשם שאת המילים "נברך שאכלנו משלו" אומר המזמן בלבד כך כל שאר הברכה עד סוף ברכת הזן אומר המזמן לבד, והשאר צריכים לשמוע, כי כך נתקן לכתחילה שישתקו וישמעו את הזימון מ"נברך" עד "הזן את הכל", זהו כל מהותו של הזימון לשמוע את המזמן עד סוף ברכת הזן ולענות אחריו אמן (כשם שהאומר הקדיש אומר קדיש והשומעים אומרים אחריו אמן), ואמירה אחר המזמן בלחש היא נוגדת את ענין הזימון. ואין לזה קשר אם יוצאים י"ח ברכת הזן, כי גם כשלא יוצאים י"ח ברכת הזן צריכים לשמוע כן כמבואר בסי’ ר ס"ג.
ולפי זה צריך לומר שאלו הנוהגים כיום שלא אומרים ברכת הזן בקול רם (מצד סיבה זו אחרת), אין זה מתאים עם פסק הדין של אדה"ז שכתב בסי’ קפג שהעיקר כדעה הב’, אלא סומכים בזה על הדעה הראשונה, וכלימוד זכות המובא בזה בפוסקים האחרונים.
ולפי זה יש מקום לומר שבמקום שאפשר כדאי לומר בקול רם את ברכת הזן כדאי לקיים את פסק דינו של רבנו הזקן.

בין אם צריכים ובין אם לא, מה הדין בסוכות לענין ברכת לישב בסוכה: צריכים לברך או לא.
ואפילו אם כן, שמעתי טוענים שהמקדש מברך על היין אבל המסובין על הפת - זה נכון?

גם כאן יש מה שמן הדין, שהמקדש מוציא את כולם י"ח כל הברכות כולל לישב בסוכה, וכן אני נוהג. ויש מה שנוהגים הרבה שאת ברכת לישב בסוכה הם מעדיפים לברך בעצמם בשעת המוציא.

בסימן קפג פוסק אדה"ז: עד סיום ברכת הזן השמיעה מעכבת, שאין יוצאים ידי זימון כלל בעניית ברוך שאכלנו לבד".
וכן כתב בקצז ח: ,עכשיו שכולם מברכים בלחש עם המזמן . . אלא שכבר נתבאר בסימן קפג שאין לנהוג כן, אלא ישמעו מפי המזמן לפחות עד סיום ברכת הזן".

האם כך צריך לנהוג למעשה, ומעולם לא ראיתי מי שנוהג כך ? האם יש מקור למה שאנחנו נוהגים ? כבר שנים שאני מתפלא על זה, ואשמח מאוד לקבל הסבר.

יישר כח גדול

אכן למעשה לא נוהגים כן, והסיבה היא כדי להוציא מידי הטועים שהמברך בקול רם מוציא את כולם י"ח הזן. וראה גם כף החיים סי’ קפד סקל"ח שמיישב המנהג.

עיינתי בכף החיים (קפג, לח) ואכן כותב שעל פי קבלת האריז"ל אין לעשות זאת. וסומכים על דעת המחבר שלזימון מספיק לענות ’ברוך שאכלנו משלו’.

גם בציץ אליעזר (טז, א) מביא לימוד זכות, ושכך נהגו מימי קדם וכו’ ,אבל אינו מביא הסבר נוסף על מה שכתב הכף החיים.

שאלתי היא אם כן:

א. האם יש מקור למש"כ כת"ר שהוא ’כדי להוציא מידי הטועים וכו’’, או שזהו חידושו דמר. (ולפי"ז אולי נאמר, שאין לקרוא את ההפטרה עם הבעל קורא, שהרי בסי’ רפ"ד, כותב אדה"ז: "ויש נוהגים מטעם הידוע להם שלא לסמוך על שמיעה בלבדה אלא הם בעצמם קורין את ההפטרה . . מלה במלה עם המפטיר עיין סימן קפג (סעיף י’)". הרי שמשווה את אמירת ברכת הזן (כפי שמציין לקפג י), לאמירת ההפטרה ע"י כל אחד מהציבור. והרי גם בהפטרה יוצאים יד"ח מהבעל קורא כמבואר בתחילת הדברים: "חובה היא על הכל לשמוע ההפטרה כמו הפרשה שבספר תורה, לפיכך לא יקראו שנים ההפטרה כאדו בקול רם וכו’".
ב. אדה"ז פוסק להדיא שאין צריך לעשות כך אלא דוקא לשמוע מהמזמן ולומר איתו בלחש. וחוזר על הדברים בסימן קצז. האם בכל זאת ניתן לומר שאנו נוהגים אחרת ?

ייש"כ גדול על כל ההסברים והתשובות.

כעת אני נזכר שכבר נשאלתי על כך בעבר, וזה מה שעניתי:
שאלה טובה. אכן לפי דעת אדה"ז יש לשמוע מהחזן עד ברכת הזן, ועכ"פ שהחזן יאמר בקול רם והצבור יאמר אחריו מילה במילה בלחש. וכתב הקצות השולחן בסי’ מה ס"ו שכל זה כשמזמנים בשלושה, אבל בעשרה אין צריך לשמוע מהש"צ עד ברכת הזן (כי הזכרת שם ה’ בברכת הזימון דיה לעשות כברכה בפני עצמה). אמנם דעת אדה"ז בזה לא כל כך מבוררת כי לא הגיע לידינו סי’ קצג, אבל יש רמז לזה בסי’ קצט סוס"י, ע"ש. אלא שלמעשה גם בזימון בשלשה לא נהגו כן, ובספר פסקי תשובות סי’ קפג אות טו מלמד זכות על אלו שלא מקפידים בזה יעויין שם. מעניין לציין את הנהגת הרבי זי"ע בזה, שעד שנת תשל"ג הרבי היה מברך עד הזן את הכל בקול רם, אלא שבתשרי ל"ג הפסיק ממנהגו זה, וביאר את הדברים, כיון שבאותו תשרי הגיעו לרבי כמה מחכמי גרוזיה (ביניהם אבי מורי ע"ה), שהמנהג אצלם היה לצאת בשמיעה מהמברך, והרבי הסביר שלא רצה שיסמכו עליו אלא יברכו בעצמם, ומיני אז הפסיק את מנהגו לברך ברכת הזן בקול רם, אלא היה מברך בלחש ומסיים את הברכה בקול כבשאר הברכות.

ייש"כ גדול על התשובה המדוייקת והברורה.

אבל רציתי לדעת מה צריך לעשות אם כן למעשה.

האם הלימוד זכות’ שבפסקי תשובות ע"פ השד"ח והאריז"ל, יכול להיות לימוד זכות גם לחסידי חב"ד ההולכים בשיטתו של אדה"ז שכתוב בפירוש שכך צריך לנהוג ?

האם אפשר ללמוד מהנהגת הרבי, שלכאורה הייתה זו הנהגה שלו, כי רצו לסמוך עליו. ? (מענין אם יש מקום שאפשר לראות את ביאור הרבי למעשיו)

אני חושב שעניתי לך תשובה ברורה, ואין לי מה להוסיף עוד.

שאלתי הייתה מה צריך לעשות הלכה למעשה. כתבתם : "אלא שלמעשה גם בזימון בשלשה לא נהגו כן" אבל מה ההסבר לכך, האם אנו סומכים על האריז"ל, או על מנהג הרבי, או סיבה נוספת.

נ.ב.
לאחר העיון לא הבנתי הטעם שהרבי לא רצה שיצאו יד"ח בשמיעה, הרי פשטות דברי אדה"ז היא שכך צריך לנהוג, שהמזמן אומר בקול רם עד סוף ברכת הזן, וכולם שומעים ויוצאים יד"ח ממנו ? אולי אפשר לומר שחוששים לאותן דיעות שלא יוצאים יד"ח בשמיעה כאשר לא מבינים לשון הקודש, משא"כ באמירה גם כשלא מבינים יוצאים ?

האם גם המסובים ששומעים קידוש מאחר צריכים לברך בורא פרי הגפן?
כמו"כ בנוגע להמוציא על פרוסת החלה שמקבלים.

לא צריכים לברך הגפן, ואילו בנוגע להמוציא המנהג בחב"ד הוא שמברכים, אך מן הדין אין צריך לברך.

לחם שנאפה מבלילה רכה אבל לא יותר מדאי (דהיינו שמערבבים עם כף) בתבנית גבוהה,כך שנראה כמט כיכר רגיל. האם להחשיבו כלחם גמור היות שכך הוא נראה ובתור כזה הוא נאכל? או היות שעיסה השתנתה לגריעתה ואינו סועדת הלב" כמו בהל’ז’ עדיף לאכלו רק בתוך סעודה עם לחם אחר?

היות והבלילה היתה רכה, אין לברך עליה לבדה "המוציא", אלא יברך המוציא על לחם אחר תחילה (אלא אם כן אוכל ממנו כשיעור קביעות סעודה וגם שבע ממנו, אזי יברך עליה המוציא).

מי ששמע קידוש לפני תפילת ערבית - שחרית של שבת , יצא ידי חובה? והאם יש שינוי בהלכה לגבי אשה כנ’’ל בערב ובבוקר?

לפני תפלת ערבית יצא י"ח קידוש אם טעם לאחרי הקידוש כזית מזונות. לפני תפלת שחרית אין חובת קידוש, וצריך לעשות קידוש לאחרי שחרית או מוסף. כנ"ל לגבי אשה.

האם מותר להלדליק נר נשמה שנוהגים להדליק ביום שמזכירים בו נשמות בליל יו"ט, או צריך להדליקו מער"ש.

אין מנהג חב"ד להדליק נר נשמה ביום שמזכירים בו נשמות. בכל אופן גם למי שנוהג להדליק - ידליק בערב שבת נר של 48 שעות. ובכל אופן צריך להשאיר נר נשמה בשביל שיוכלו להעביר מאש לאש ביו"ט.

המוריד טליתו ובדעתו לחזור וללבשה, כגון הנכנס לבית הכיסא באמצע התפילה וכשיצא מבית הכיסא לבש בטעות טלית של חברו, האם אח"כ כשמתברר טעותו ורוצה לחזור וללבוש טליתו שלו צריך לברך, ?

לא צריך לברך.

גם בהפסק ארוך של כמה שעות, אי"צ לברך ?

אם חשב ללבוש מיד ולמעשה לבש רק לאחרי כמה שעות - לא יברך, בתנאי שנשאר עם טלית קטן, ואם חשב ללבוש לאחר כמה שעות אזי יש לו לברך אף אם הוא נשאר עם טלית קטן.

הוא התכוון ללבוש מיד אך בטעות הלביש מיד טליתו של חברו, ולאחר כמה שעות שנודע לו שהוא לבוש בטלית שאינה שלו והוא רוצה להלביש טליתו שלו, האם צריך לברך, שהרי הפסיק זמן ארוך במצווה אך לא הסיח דעתו מהמצווה שהרי היה לבוש בטליתו של חברו.

לא יברך.

מתי מותר להתגלח בשנה זו שמ"ט לעומר חל בשבת.

מותר להסתפר ביום שישי בבוקר ואילך.

בעקבות פסק הדין, שאסור לקבוע סעודה בערב שבת ויו"ט מט’ שעות ולמעלה.

מה הדין בשבת הבעל"ט,

ראשית, זה לא איסור מן הדין אלא "מצוה להמנע". ולגופו של ענין, צריך לכתחילה להתפלל מנחה ולהתחיל סעודה שלישית לפני שעה עשירית, היינו שלוש שעות זמניות לפני השקיעה. ובמידה והדבר לא התאפשר, ניתן לאכול סעודה שלישית גם לאחר שעה עשירית.

האם מותר להסתפר ולשמוע מוזיקה בשלושת ימי הגבלה

נמנעים מלהסתפר ולשמוע מוזיקה שמחה. השנה ניתן להסתפר בערב שבת.

לחמניות הנעשה במי פירות האם ברכתו מזונות רק בפחות משיעור קביעות סעודה או אפי’ בשיעור

רק בפחות משיעור קביעות סעודה. אלא שנחלקו הפוסקים מהו שיעור קביעות סעודה, ולמעשה יש להתחשב גם בשביעה או אי שביעה של האדם מלחמניות אלו - ראה הפרטים בזה (כולל השיעור בזה לפי מידת ימינו) בסדר ברה"נ פ"ב ה"ב ובהערותיי שם. הספר נמצא גם על האתר.

האם קשירת הנעליים בקשר כפול זה נחשב קשר הספנין?

קשר כפול אסור בשבת משום שאיננו יודעים מה הגדר של קשר אומן שאסורה בשבת אפילו אינו עשוי להתקיים, ולמעשה אנו חוששים שמא גם זה נקרא מעשה אומן, ולכן אנו אוסרים אותו גם אם כוונתו להתיר הקשר באותו יום. יעויין בכל זה בשו"ע אדה"ז סי’ שיז ס"ב.

האם ניתן לקנות אוצר החכמה מכספי מעשר?

כן, בתנאי שתתנה שזה נועד גם עבור אחרים שירצו להעזר בזה.

האם צריך לברך על לזניה המוציא, מכיוון שנאפית כמבואר בסדבה"נ פ"ב סי"ב?
ואם לא מדוע?
בתודה מראש מאיר

אם הבצק עשוי מחלב או מרגירנה ברכתו מזונות (אם אוכלים פחות משיעור קביעות סעודה או שביעה), ואם ממים ברכתו המוציא.

לקרוב משפחה שלי פרצו לבית וגנבו לו רכוש רב וגם את התכשיטים של האישה . האם מותר להשתמש בכספי מעשר בכדי לקנות לאשתו תכשיטים חדשים ? מדובר באנשים שלא יכולים להרשות לעצמם כזאת הוצאה בפעם אחת רק אם יחסכו זמן רב למטרה זו יוכלו לקנות בעצמם מכספם האישי.

עם כל הצער שבדבר, לא נראה לי שניתן להקל בזה. ובכל זאת כדאי לשאול שאלת רב באופן אישי.

בסי’ ח’ סעי’ כב כותב הרב: ולא עוד וכו’, והטעם הוא משום שינוי מקום, שאלתי היא למה לא כותב הרב ד"ז בהדיא, או לכה"פ שיכתוב - עי’ לקמן סי’ קע"ח.

אולי משום שלדעתו אינו דמה לגמרי לסי’ קעח, כי אם זה דומה לדברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומם כמו שכתב הפמ"ג, הרי גם מחדר לחדר היה צריך להיות הפסק אם לא חשב על זה מראש, ורבנו כאן לא מצריך שיכוין על כך מראש, ואם מדמים את זה לדברים שטעונים ברכה לאחריהם במקומם, למה אם יצא מחוץ לפתח וחוזר לביתו הוי הפסק? נמצא שזה דין מיוחד בציצית ואינו דומה לגמרי לפרטי הדינים שבסי’ קעח, ולכן לא ציין לשם.

תודה, השאלה לגבי ציון מ"מ לסי’ קע"ח, אכן מיושבת, אבל למה לא מפרש הרב מילתא בטעמא, שההפסק הוא משום שינוי מקום.

זו אכן שאלה טובה. וצ"ע.

האם מותר לעשות טיפול רפלקסולוגיה בשבת.

אסור.

גם לילדים ולתינוקות אסור ?

אכן.

מה עדיף אנטיביוטיקה או רפלקסולוגיה ?

אנטיביוטיקה מותר לקחת בשבת, ואם הרפלקסוגיה היא תחליף אמיתי לאנטיביוטיקה (באישור הרופאים, ואין לי בזה הבנה), אז לניתן לעשות זאת בשבת, אם לא ניתן לדחותה למוצאי שבת.

שלום הרב

האם תפילת כל נדרי ביום הכיפורים
מתירה את הנדרים וההבטחות שנודרים במהלך השנה.
במידה ולא, האם חייבים בדבר נוסף כדי להתיר את הנדר?
והאם אפשר לעשות התרה בנוסח של ער"ה?

תודה
אהרן

"כל נדרי" לא מתירה נדרים, אלא מודיעים מראש שהנדרים שננדור במשך השנה לא יחולו, אבל למעשה לא סומכים על זה, אלא אם רוצים להתיר נדר מסוים מתירים אותה ע"י שלשה אנשים.
ניתן להשתמש בנוסח של ערב ראש השנה, אלא שבמקום אריכות הנוסח צריך לומר את הנדר עצמו שרוצים להתיר, והשלשה אומרים את נוסח ההתרה, וזהו.
יש סידורים שמופיע בהם נוסח התרת נדרים לכל השנה, וניתן גם להשתמש בהם.

א) בסימן רמב ס"ד וסי’ רסג ס"ב, משמע ש"עשה שבתך חול" הכוונה לסעודה שלישית שאותה הוסיפו בשבת ולא לגבי ב’ הסעודות שגם בחול אוכלים, וההגיון בזה מובן מאיליו, אמרו "עשה שבתך חול" ולא "פחות מחול". אבל בקו"א מאריך רבינו לבאר שאפילו שיש לו ג’ סעודות עדיין שייך "עשה שבתך חול" בעניינים שהם בנוסף לג’ הסעודות, אבל בשביל ג’ הסעודות צריך להצטרך לבריות. וא"כ מדוע אומר ברס"ג שם שעל סעודה שלישית אמרו "עשה שבתך חול".
ב) בקו"א מבואר ספקו של הטור לשיטת התוספות, אם צריך להשתמש במה שקיבל להוסיף בעונג השבת ואזי יחסר לו במשך השבוע או לא להוסיף כלום. מדוע שלא יוסיף מהמעט שיש לו משלו ולא יחסר לו כלום בשבוע, שהרי נתנו לו ט"ו סעודות ודגים וכו’ והוא עוד מוסיף משלו קצת — וכך לא יחסר לו במשך השבוע.

לצערי לא הבנתי שאלותיך. ובלאו הכי לא נראה לי שזו המסגרת לשאלות הבנה בקו"א של אדה"ז, שלפעמים בשביל לבאר דבריו העמוקים צריך לימוד בהסברה פנים אל פנים.

נתקשתי בהבנת דברי אדה"ז בסדר נטילת ידים לסעודה סעיף כ"ב. דתחילה כתב דהתנאי שיועיל כף או סכין הוא דוקא אם "רגילין להאכל וכו’ פעמים רבות" ולאו דוקא שזהו האופן היחיד לעולם. אבל מסוף דבריו "דרכו לעולם להאכל ע"י כף וכו’", משמע שלא די ב"פעמים רבות" שמשתמשים בכף וסכין.

לא הבנתי מה הסתירה, הרי הן הן בדיוק הדברים: "רגילין לאכול .. פעמים רבות", בניגוד לדבר "שאין דרכו לעולם לעולם [=אף לא לפעמים] להאכל על ידי כף או סכין",. הייתי ממליץ ללמוד בספר נט"י לסעודה וברכת הנהנין שע"י הוצאתי, נמצא כאן באתר.

האם מותר להשתמש בקולר בשבת (כשהוא מחובר לחשמל והמנוע לא נדלק) האם זה נקרא פסיק רישיה או שזה ספק?

לא הבנתי מה הפירוש "המנוע לא נדלק"? אם יש טרמוסטט, הרי כל יציאה של מים מהקולר גורם להפעיל את המנוע יותר מוקדם, ובזה האיסור.

האם להוציא ספר בשבת מהארון ספרים יש איסור בורר במקרה שלא השתמשתי בספר?

איסור בורר בספרים הוא רק כשהספרים מעורבבים על השלחן וכיוצא בזה, אבל ספרים המונחים בתוך ארון ספרים זה לצד זה אין בהם איסור בורר, כך כתבו כמה מהפוסקים, ונראים דבריהם.

מותר להכין בשבת מי סודה במכשיר הסודה סטרים ?

נחלקו בזה הפוסקים בני דורנו, ומי שרוצה להקל יש לו על מי לסמוך. אני אישית מסופק בדבר מהי דעת אדה"ז בזה מצד איסור מוליד, ואין בידי להכריע לעת עתה.

האם מותר להכניס את השטריימל לתוך הקופסא בשבת ?
יש לציין שהקופסא שומרת על השטריימל מגוהץ ויפה (ואם לא ישמרהו מחוץ לקופסא תקופה של שבוע יפתחו השערות ויצטרך טיפול), ולכן מקפידים לשים אותו דווקא בתוך הקופסא.

אף שבשמירת שבת כהלכתה פט"ו הערה קסו נוטה להקל בזה, נראה לי שכדאי להחמיר, ובפרט אם כוונתו בשביל שזה ישאר מגוהץ ויפה.

בסימן קס"ח סעיף י"ג מהו החילוק במציאות בין לחמניות שעושים על המחבת בלי משקה (לכה"פ לשיטה הא’ שהם רקיקין דקין מאד) לטריתא לכאורה הם אותו סוג לחם

ההבדל הוא באופן האפיה, את הלחמניות שופכים על מחבת, ולפעמים הם רקיקים דקים ולפעמים קצת עבים, ואילו הטריתא שופכים על הכירה והוא מתפשט על כל הכירה, ותמיד הוא נאפה דק.

האם צריך להטביל תנור מיקרוגל?

לא.

האם מותר לחתוך עלים מעץ שלא מוציא פרות או לעקור שיחים בשביעית?

מהו דינם של הדסים כמובן הפקר בשביעית, האם צריך לשומרם מהפסד .

בכלל אסור לחתוך עלים אפילו מעצי סרק וכן לעקור שיחים בשביעית.
אבל במקרים מסויימים ניתן לעשות טיפול בגינה או בצמחיה בשביל למנוע נזקים או הפסד, ולשם כך יש להתייעץ עם גנן (ירא שמים) שמבין את צרכי הגינה ואת הטיפול ההכרחי הנחוץ לצורך הגינה.

בקשר להדסים כמובן שיש על זה קדושת שביעית ויש לשמרו מהפסד.

בסי’ לב סעי’ נב מבאר אדמוה"ז לדעת הרמב"ם שלא ישאיר רווח ט’ אותיות בסוף פרשת שמע אלא בתחילת פרשת והיה אם שמוע, ולא הבנתי הסברו מאי שנא תפילין מס"ת.

אין זו מסגרת מתאימה להשיב על שאלה זו, כיון שהיא מצריכה הסבר מפורט, ועמו הסליחה.

בסי’ רס"ג ס"ב כותב רבינו שהנר הוא חלק מסעודת הלילה משום ש"כשאוכלה בלא נר אין לו עונג כל כך וסעודת הלילה היא מעיקר סעודות השבת". ולא הבנתי, הרי הכלל של "עשה שבתך חול" הוא לותר על עונג השבת ולאכול כמו בימי החול (ב’ סעודות) וכאן אומר רבינו שמותר להצטרך לבריות אם לא יהי’ לו עונג כ"כ, כלומר, בשביל עונג יתר, "עונג כל כך"!!

כיון שהנר הוא חלק בלתי נפרד מסעודת הלילה, ועל סעודת הלילה לא נאמר "עשה שבתך חול", לכן גם על הנר לא אומרים כן.

מדובר על עונג נוסף - "כל כך".

ראה בסעיף א’ שנר שבת הוא חלק מעונג שבת של סעודת הלילה.

צריך לעמוד?

מה הכוונה אם ירצה?
צריך או לא?

לא צריך, תלוי ברצונו.

יש איזה זמן מוגדר?
במידה והחלטתי לא לישון מיד או שהילדים העירו אותי לאחר כמה דקות

צריך לישון לפחות חצי שעה.

האם אפשר (או אולי כדאי) לאמר מיד אחרי ערבית? האם זה יהיה הפסק?
הכוונה, האם צריך לאמר את הכל יחד?

עוד שאלה, האם אחרי החצי שעה של שינה, האם צריך לברך שוב? אם כן, האם יתכן לברך כמה פעמים בלילה? (במקרה שהתינוק מעיר כמה פעמים ויש צורך לדבר)

מותר לאמר אחרי המפיל?

ק"ש שעל המטה צריך לומר סמוך לשינה. אם ישנת לא צריך לברך שוב. אין לשתות מים אחרי המפיל וממילא גם לא תצטרך בורא נפשות. אדם שיש לו נידודי שינה עדיף שידחה את ברכת המפיל עד סמוך מאד לשינה.

מותר לאמר אחרי המפיל?

כן.

אפיתי בתנור החלבי בשר ובתנור הבשרי חלבי, איך אני מכשיר את הרשתות והתבניות ואת התנור?

ייש״כ על האתר ותודה מראש

את התבניות ואת הרשתות ניתן להכשיר ע"י הגעלה או ע"י ליבון קל. ואת התנור לפענ"ד גם כן ניתן להכשיר ע"י ליבון של התנור ע"י הדלקה של שעה על חום הכי גבוה.
אך יש מרבני חב"ד הסוברים שלא ניתן להכשיר תנורים שלנו באופן זה, ואי לכך לענין מעשה תשאל רב מורה הוראה בעירך.

האם זה מנהג חב"ד?
אם כן, מתי ומה הנוסח?

זה לא ענין של מנהג אלא הלכה. אם כי ההלכה לא מחייבת שתחפש אילנות שיצאו להם פרחים אלא רק אם נתקלת בהם. בכל אופן נהגו להדר ולחפש אילנות כאלו שנמצאים לרוב כדי להרויח ברכה. ועל פי הקבלה יש בזה ענין גדול. למעשה, אם לא בירכת תוכל לברך רק עד יום ראשון בערב. נוסח הברכה מופיע בסידורי חב"ד גם כן.

האם הרבי זי"ע והרביים הקודמים נהגו לברך ?

לא ידוע לי. מה שברור שאין תמונות מאירוע שכזה. מישהו אמר לי שראו פעם את הרבי מברך דרך החלון של החדר, שכידוע היו שם אילנות (נושאות פרי?).

מדוע לא מקפידים לקיים הוראת אדמוה"ז בשולחנו (סי"ח) לעגל קרן הסדין אם יושן בו בלילה וביום. האם יש לזה סיבה? זכור לי מסופר שאדנ"ע בהיותו במלון לא התכסה בסדין לגמרי, מטעם הנ"ל?

כי יש אומרים שכוונת אדה"ז היא רק בשמיכה מצמר. אך פשטות לשון אדה"ז היא שבכל שמיכה יש לעשות כן. ובתקופתי אכן כך היו עושים בישיבה.

בשו"ע כתוב ברור שדוקא מצמר. אבל בסידור הוא לא מחלק. ורא"ח נאה מדייק החילוק.

ובמקרה זה אנו פוסקים כמו הסידור.

אדמוה"ז כותב בשולחנו (סי"ח) לעגל קרן הסדינים. יש שיעור מסוים שצריך לעגל או אין שיעור מינימלי?

בעיקרון נראה שצריך שיהיה ניכר שזה עגול ולא מרובע. אך בספר פסקי הל’ ציצית להרב גוראריה מובא לזה שיעור מסויים, עיין שם.

האם מותר לאחד שלא קיבל שבת עדיין למרוח קרם ידים לאחד שקיבל עליו שבת (כגון בעל לאשתו שהדילקה כבר נרות).

מותר אם האשה זקוקה לזה מאד.

רבינו כותב שיש מבקשים טל תמיד אף שאינו נעצר שיהי’ לברכה. לכאו’ הוא הדין צ"ל לרוחות.

באותו סעיף עצמו כותב אדה"ז הטעם לכך, נא לעיין שם שוב.

מדוע רבינו מביא שברכת המזון היא מפסיקה, משום ש"א"א לשתות ולדבר כאחד", והרי הטעם הזה אינו מספיק, כמש"כ בהמשך וצריך לכך שברכת המזון היא גמר וסילוק.

אכן אתה צודק שעיקר הטעם הוא מפני שברכת המזון הוא "גמר וסילוק למה שלפניה", וכן כתב אדה"ז בסי’ קצ ס"א ובסי’ קעח סוס"ז. אבל זהו רק בסתם ברכת המזון, שאכן היא סילוק והיסח הדעת גם מאכילה וגם משתיה, אך כאן לכאורה זהו סילוק רק מאכילה ולא משתיה, שהרי "כשבירך כוס ראשון היה בדעתו לשתות עוד ג’ כוסות", ואם כן לכאורה "ברכת המזון הוא גמר וסילוק [רק] על הסעודה שאכל", ואם כן למה "היא חשובה כהפסק והיסח הדעת [גם] משתיה"? לכן הוצרך לומר שהטעם הוא "שאי אפשר לשתות ולדבר כאחד". וראה עוד בסי’ רעא סי"א. ויש להאריך בזה הרבה, ואכ"מ.

אה"נ. אבל אם העובדה "שאי אפשר לשתות ולדבר כאחד" מספיקה שיחשב הפסק - מדוע ההגדה לא חשובה הפסק ג"כ.
כלומר, מדברי אדמוה"ז יוצא לדכאו’ שהטעם של "שאי אפשר לשתות ולדבר כאחד" אינו נכון ולא רק שאינו מספיק וצריך גם הטעם שהיא "גמר וסילוק למה שלפניה".

לא כן, אלא הסילוק מאכילה בצירוף הענין שאי אפשר ולדבר כאחד, זהו הטעם שצריך לברך על היין, משא"כ בהגדה יש רק הענין של השני, ולכן לא נקרא הפסק.

עכשיו אני מבין מדוע תפלה אינה הפסק. כדברי כת"ר מדוייק בריש סי’ קצ.
אבל, מדוע צריך לב’ הטעמים?!

הדבר מבואר באריכות בסי’ רעא שציינתי לעיל עיין שם. ובכלל הנושא הוא מורכב, ואיני חושב שנוכל לפתור אותו במלואו במסגרת זו.

מה לעשות כשאין מקום במשקוף לקביעת מזוזה, האם לקבוע על צד המשקוף, והיה וכן מאיזה צד - מבפנים או מבחוץ?

קוראים לזה מזוזה לא משקוף. בכל אופן מקרה שאין מקום אפילו ביושר, קובעים את זה בצד מבחוץ.

עדיין יש לעיין במקרה שהרוחב מאוד צר: האם עדיף לקבוע מחוץ למשקוף באלכסון, או ישר עומד בפנים (כלומר, בחלל הפתח).

מעומד ישר מבפנים.

אוכל לבקש את המקור. משום שהתעניינתי בזה קצת וברצוני לראות מ"מ בענין זה.

ראה פתחי תשובה יו"ד סי’ רפט סק"ט.

האם מותר לאמר לגוי או (להבדיל) לילד יהודי שמתחת גיל 3?

ע"י קטן אסור בכל מצב. אבל ע"י גוי הדבר תלוי:
בימים קרים מאד (בטמפרטורה של חמש מעלות ומטה), ניתן להדליק מזגן לחימום ע"י גוי, שהכל חולים הם אצל הקור הגדול. ואם יש שם תינוק ניתן לומר לגוי גם בטמפרטורה גבוהה יותר בהתאם לצורכו של תינוק.
ובנוגע לימים חמים, נחלקו הפוסקים בני זמנינו אם ניתן להדליק ע"י גוי, כלומר, האם גם לגבי חום אומרים הכל חולים הם אצל החום הגדול, ודעתי נוטה בזה לחומרא, וכמו שמשמע בזה מהמובא בשוע"ר בסי’ שיג שאין להסיר החלונות בימים חמים אפילו ע"י גוי.
ואם יש בבית חולה (אפילו שאין בו סכנה) שזקוק לאויר נעים ניתן לסמוך על הפוסקים המקילים ע"י גוי (ונראה שמ30 מעלות ומעלה נקרא חום גדול). אבל בימים שאינם חמים כל כך, בודאי שאין להקל.

בבית כנסת ?

אסור, כי בשביל להתיר מלאכה ע"י גוי לצורך מצוה אפילו של רבים צריך "שבות דשבות", וכאן זהו רק שבות אחת, אלא א"כ מדובר במנורות שאין בהם חוט להט ואין בהם דין מבעיר.

מה זה "שבות" ומה זה "שבות דשבות"?

שבות זהו איסור דרבנן, ושבות דשבות זהו איסור דרבנן על איסור דרבנן. אמירה לגוי לעשות איסור דרבנן זהו שבות דשבות שהתירו חכמים לצורך מצוה או צורך גדול. ואילו אמירה לגוי לעשות מלאכה של תורה כמו הדלקת אש או מנורה זהו שבות אחת שלא הותרה לצורך מצוה.

האם גם בשבת אומרים הרבש"ע שאחר ספירת העומר ?

כן.

מה התפילה הזו שונה מכל התפילות ובקשות שאין אומרים בשבת ויו"ט ?

איזו בקשה גשמית יש שם?

האם מותר לעבור דירה בימי הספירה?
מדובר במצב שנגמר החוזה שכירות, והדירה הקיימת לא מתאימה בגודלה למשפחה.

כן.

שאלתי היא כזאת.
מלידה אני שמאלי, ואכן בתחילה כשסיגלתי לעצמי את מלאכת הכתיבה החילותי לכתוב ביד שמאל. ברם, אחר כך דירבנו אותי ללמוד לכתוב בימין. כך שכיום הנני כותב בימין אם כי שגם בשמאל יודע אני לכתוב.
ציור אני יודע בשמאל. באכילה אני יכול לאכול בשתי ידיים.
בנשיאת ילדים על הידיים אני נושא ביד ימין.
שאלתי על איזה יד אני צריך להניח תפילין?

במקרה כזה הולכים לפי הכתיבה, וכיון שהנך כותב ביד ימין, אז אתה מניח תפילין ביד שמאל.

האם זה חובה או מנהג?
ביקרתי אצל שליח בחו"ל ולא היה לו בכל דלתות הבית מזוזות.
שאלתי אותו מדוע? וענה לי שאין הוא יודע כמה זמן ישאר בשליחות וכיוון שזה רק מנהג וזה גם הוצאה גדולה לכן הוא התקין רק בחדרי השינה (רק בחדרים שיש בהם שימוש).

קשה לי לקבל את הדברים שכתבת בשם השליח, כי פשוט הוא שכל חדרי הבית (חוץ מחדרי האמבטיה והשירותים וכיוצא בזה) חייבים במזוזה (אם יש בהם שיעור ד’ אמות על ד’ אמות), ואין זה מנהג אלא הלכה. ובפרט שענין המזוזה אצל חסידי חבד בכלל והשלוחים בפרט נוגע להם במאד, כי הוא מעשרת המבצעים שהרבי שם עליהם דגש מיוחד.

האם אפשר לקנות אפילו לכתחילה חמץ שנמכר אך ללא ערב קבלן ?
שמצד אחד כותב אדה"ז בהל’ מכירת חמץ: "ולזאת אין תקנה אחרת למכור בהקפה, אלא להיות יד ישראל אחר באמצע". משמע שערב קבלן זהו הפיתרון היחיד, וללא זאת ’אין תקנה’.
אבל לאידך גיסא, בסי’ תמ"ח ס"ה כותב: "אבל בדיעבד שלא קנה הנכרי את החמץ אלא במשיכה בלבד או בכסף בלבד ועבר עליו הפסח, הרי זה מותר אפילו באכילה" ובהמשך שם: "ואע"פ שי"א שהנכרי אינו קונה מטלטלין בכסף בלבד אלא במשיכה . . הרי י"א שהנכרי קונה מטלטלין אפילו בכסף בלבד או במשיכה בלבד . . ויש לסמוך על דבריהם להקל בחמץ שעבר עליו הפסח שאינו אסור אלא מדברי סופרים שבדברי סופרים הלך אחר המיקל".
האם אפשר להסיק מכאן שלענין מכירה כדי לא לעבור על ב"י וב"י צריך ערב קבלן, אבל לענין בדיעבד לאסור מדין חמץ שעבר עליו הפסח אפשר להתיר ? (ולסמוך על שאר קניינים שעושים במכירות חמץ הרגילות. או שמא מה שכתב כאן הוא רק להקל לגבי קניה במשיכה בלבד או כסף בלבד, אבל במכירות בימינו (ללא ערב קבלן) אין ’משיכה’ כיון שהחמץ רב מידי, וגם אין קנין כסף כי אין ערב קבלן).

שאלה נוספת: האם מה שכותב אדה"ז ש’אין תקנה’ (אלא בערב קבלן) הוא רק לגבי קנין כסף (שלזה צריך ערב קבלן ולא מועיל זקיפה במלוה) אבל אין הכי נמי, שלגבי קניינים אחרים אין צורך בערב קבלן, וא"כ ברור שמותר לקנות מכל מכירה רגילה, כי לגבי קניינים אחרים כותב אדה"ז שהם מועילים. [סי’ תמ"ח סי"א: "לפיכך אם היה החמץ רב שאי אפשר להנכרי בעצמו להוציא את כולו מרשות הישראל (קנין משיכה) . . צריך להקנותו להנכרי באחד משאר דרכי הקניה שהן קנין גמור המועיל שלא יכול אחד מהן לחזור בו, כגון בכל דבר שנהגו הסוחרים לקנות בו, דהיינו ע"י הרושם שנהגו . . או ע"י תקיעת כף . . " וכך ממשיך עוד כמה קניינים המועילים] ובכל מכירה רגילה מבצעים גם את שאר הקניינים.
או שכוונת אדה"ז ש’אין תקנה’ (אלא בערב קבלן) כי ללא קנין כסף אין קנין גמור ? ומש"כ שקניינים אחרים מועילים, הוא רק כאשר הם באים בתוספת לקנין כסף, ובמקום קנין משיכה.(ולפי"ז המכירות הרגילות ללא ערב קבלן אינן תקפות).

למעשה נראה שניתן לסמוך על מכירה שלא ע"י ערב קבלן לענין קניית חמץ לאחרי פסח, וכן פוסקים כמה מרבני חב"ד. ובנוגע לשאר שאלותיך יש לעיין בסדר מכירת חמץ להרשד"ב לוין.

1)למי שלא נשוי מה הסדר של טלית קטן בבוקר ? :
2) קמים בבוקר, נוטלים ידיים על יד המיטה, ואז מורידים את הטלית הגדולה ומחליפים אותה בטלית אחרת ומברכים (למרות שעדיין לא בירכתי ברכות השחר ) או שאפשר להוריד את הטלית הקטנה להמתין שיעור של זמן מה (אם כן כמה) ואז אפשר ללבוש אותה הטלית בברכה ? או אולי לחכות ליציאה מהמקווה ולברך במקווה במקום שמתבלשים בו (ששמה אסור להזכיר שם ד׳ .. ) או ללבוש את הטלית וביציאה מהמקווה למשש בציציות ולברך ?
3) האם נוסח הברכה הוא ׳אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצוות ציצית׳ ?

נוטלים ידים, שופכים המים, ומחליפים הטלית קטן של לילה לטלית קטן של יום, ולפני הלבישה מברכים "על מצות ציצית". אם לא בירכת אז או שאין אפשרות לברך, ניתן לברך אחרי ברכות השחר ע"י משמוש בציציותיו.

האם קומקום חשמלי מפלסטיק ורק התחתית ממתכת חייב טבילה?
ואם כן, האם ניתן לכסות בניילון מבחוץ את החלק התחתון של הקומקום?

לפי אדה"ז טבילת כלים היא מן התורה, ולכן קשה להקל בזה בכל מיני קולות המובאים בפוסקים בני זמנינו, ואכן יש בעיה אמיתית עם טבילת קומקום. אני אישית מטביל הקומקום כרגיל, ונותן לו להתייבש 72 שעות, ואח"כ משתמש, ובדרך כלל הקומקום לא עושה בעיות, אם כי איני לוקח אחריות על כך.
מאידך יש שני פתרונות יעילים: א) ניתן לטובלו לא ע"י סתימת התחתית ע"י ניילון, אלא ע"י כיסויה עם בד לח, כך שבשעת הטבילה יהיה שם מגע של מים, ומאידך לא יכנסו שם מים שיזיקו למכשיר. ב) לתת את המכשיר לטכנאי יהודי שיפרק את הקומקום וירכיב אותו מחדש באופן מקצועי, וכך הוא נפטר מטבילה.

מה עדיף לתת לילד לאכול קטניות או שרויה ?

אם זו הברירה היחידה שהילד יאכל אז עדיף שרויה.

האם עדיף שאשתי תבלע כמוסות קטניות (לא דרך אכילה)ע"מ להגביר את חלב האם, או עדיף שבני יקבל בקבוקי קטניות (דרך אכילה) ?

עדיף שהתינוק ישתה קטניות.

חילבה הוא קטניות ?

כן.

מהם ההבדלים בין פסח רגיל לפסח שחל להיות בשבת, הן בליל פסח ובהכנות אליה, והן בשביעי ואחרון של פסח.

פסח שחל להיות בשבת, מתווספים איסורי שבת, ולכן צריך להכין מבעוד יום: מי מלח, חרוסת, ניקוי עלי חסה, ויש גם מקפידים על ברירת המצות מבעוד יום.
לגבי שביעי של פסח שחל ביום שישי יש הרבה פרטים, אך דבר ראשון יש להכין בערב החג עירוב תבשילין,

שבאה"ק חל בעש"ק, מתי ואיך צריך לעשותה בצורה הנכונה ביותר ע"פ הלכה וכו’

לכתחילה יש להתחיל את הסעודה ביום שישי (לאחר תפלת מנחה) לפני שעה עשירית (אם יש אפשרות מעשית), דהיינו קצת יותר משלוש שעות (זמניות) קודם השקיעה, ובאם לא מתאפשר מבחינה מעשית עקב אילוצים שונים, ניתן להתחיל גם אחר כך, ובכל מקרה ראוי לסיימה לפני השקיעה, כדי שלא להכנס לסיבוך של "פורס מפה ומקדש".

האם ניתן שלא לבדוק חדר/ארון מחמץ ולסמוך על המכירה לגוי?
אם זה אפשרי, מדוע אין אנו סומכים על כך לגבי כל הבית, ובכל זאת נדרשים לבדוק את החמץ?
כמו כן, מה הדין אם מצאתי חמץ בפסח, האם די להכניס אותו לארון המכור לגוי, או שנדרש לשורפו?

יש להבהיר, תקנת מכירת חמץ אינה באה לבטל את תקנת חכמים שתקנו לבדוק החמץ ולבערו, אלא היא באה לחסוך לנו נזק כספי, שלפעמים נשאר חמץ רב, וכדי שלא נצטרך לבער כל החמץ הזה, תקנו גדולי ישראל לפני כמה מאות שנים, שניתן לעשות מכירת חמץ כללית שתחול על מקומות מסויימים בבית ששם מאוכסן החמץ, וברור שיש לציין מקומות אלו, וגם יהיו סגורים כדי שלא יבא לאכלו בטעות בפסח.
בקשר למי שמצא חמץ בפסח, הרי אם החמץ אינו בעל שווי כספי רב, לדעתי, יש לבער החמץ מן העולם ולא להכניסו לארון המכור. ואם החמץ הוא יקר ערך כמו ויסקי וכיו"ב, יש לשאול שאלת רב האם ניתן לסמוך בזה על מה שמוסיפים בדורות האחרונים בשטר מכירת החמץ "בכל מקום שהוא", כי שמא בהוספה זו אנו כוללים במכירה גם חמץ זה הנמצא בטעות מחוץ לארון שבתוכו החמץ המכור.

תודה,
ועדיין רצוני להבין,
אם יש לי חדר (או ארון) הטעון בדיקה, ומאידך אין לי בו חמץ הידוע לי (אלא רק חשש חמץ), האם אוכל לצרף אותו למכירה, לנועלו כל הפסח, ובכך להיפטר מבדיקתו?

כן, רק בתנאי שהחדר או הארון יהיה סגור לשימוש כל ימי הפסח.

בסי’ תע"ג סעי’ לה - מה פשר המשפט ’שיהי’ מקצת הזה רוב המצה’, ולמה לא אומר בפשטות שיקח את החלק הגדול לאפיקומן?

ראשית, יש להבהיר ש"מקצת" האמור כאן הוא במשמעות של חלק ולא מיעוט, וכ"ה בלשון חכמים הרבה פעמים מקצת מלשון חלק, ולאו דוקא החלק הקטן (ראה רש"י דניאל א, ב. ועוד). ובאשר לאריכות לשון רבנו בהלכה, הרי כשנדייק היטב בלשונו הזהב נבין שיש כאן שלושה שלבים במנהג היחץ שאנו עושים כיום: א) תקנת חכמים לבצוע חלק מהמצה האמצעית (כדי שתהיה לחם עני), ב) מנהג ישראל שאת החלק הזה שבצעו שומרים אותו לאפיקומן, ג) נכון הדבר שהחלק הזה יהיה חלק יותר גדול מהחלק הנשאר.

לכבוד הרב אלאשולי - אורו עיני. ושאלה נוספת: בסוף סימן תעב מצוה לחלק קליות וכו’, למה השו"ע והרב משנים מהגמ’ שכתבה שלא ישנו.

תודה. ראשית השאלה כבר על הרמב"ם והטור ושו"ע שאדה"ז העתיק מלשונם. לגופו של ענין: על שאלה זו כבר עמד הרבי באחד מביאוריו, וכפי שצויין אצלנו בשו"ע ציון רלד, תוכל לראות הכתוב שם ע"י לחיצה על ציון זה בשו"ע שבאתרנו. נקודת התירוץ הוא שבריש סי’ תעב כבר שלל הענין של שינה, ע"ש.

רציתי לדעת האם רק לאדמור הזקן מוכרים גם את הכלים או שיש עוד פוסקים כאלו?
מה שידוע לי שהרבה פוסקים חולקים על זה כי אם כן צריך להטביל הכלים לאחר פסח והרבי מבאר שאכן לפי אדה"ז אין צריך להטביל.
האם צריך להקפיד כחסיד חב"ד למכור דווקא אצל רב המסדר מכירה הכוללת גם הכלים?
כי אמנם רבים מוכרים כיום בערב קבלן כדעת רבנו הזקן אבל למכור גם הכלים לא כולם כוללים מהחשש הנ"ל.
אשמח לקבל ביאור ברור על כל העניין.
תודה.

קודם כל, אדה"ז כותב שמוכרים כלים שיש עליהם חמץ בעין, ולכאורה כמעט כל הכלים הם נשמרים נקיים בארונות, אלא שכיון שיתכן שיש אי אלו כלים שאינם נקיים מחמץ, לכן מציינים בשטר המכירה שמוכרים גם כלים (שיש עליהם חמץ בעין). ולכן יש לבדוק בשטר המכירה שנוהגים בהם שאר החוגים איך כתוב שם בנוגע לכלים, ולפי זה להחליט. או שתוודא שכל הכלים שלך יהיו אכן נקיים מחמץ.

על פי המבואר בהלכה שצריך לאכול לחם משנה גם ביום טוב (כך פוסק הרמ"א תקכ"ט, ואף שבאדה"ז לא הוזכר זה, בכל אופן בסי’ תע"ב כותב שצריך לאכול לחם משנה כבכל יו"ט, ומוסיף כדלקמן תקכ"ט, וצ"ע מדוע לא כתב זאת שם. האם נחשב שחזר בו ? (עכ"פ בהגדה של פסח של הרבי בד"ה מוציא מצה כותב בפשיטות שצריך לחם משנה ביו"ט).
וע"פ המבואר באדה"ז סי’ רצ"א שבכל סעודה שאוכלים בשבת (גם אם אוכל ד או ה’ סעודות) צריך לאכול לחם משנה.
יוצא: שבסעודת משיח שהיא סעודה ביו"ט, צריך להקפיד לברך המוציא על שתי מצות שלמות (עכ"פ אחד מן המסובים מברך בקול רם, כידוע מכתב הרבי בענין שמספיק לשמוע הברכה כדי לצאת יד"ח לחם משנה). ולא ראיתי שנזהרים בזה, האם זה נובע מחוסר ידע, חוסר שימת לב, או שלא הבנתי כראוי ?

תודה רבה ויש"כ גדול לכבוד הרב.

זה שביו"ט צריך לקחת לחם משנה מופיע בכמה וכמה מקומות בשוע"ר, ולא רק בהל’ פסח, כמו בסי’ קסז ס"כ. סי’ רעד ס"ב. ואכן צ"ע למה נשמט בסי’ תקכט, אבל אין בזה שום משמעות שחזר בו, כי יתכן שזו השמטת המעתיקים. ואכן צריך לבצוע לחם משנה בכל סעודה שאוכלים ביו"ט, ואם כן גם בסעודת משיח צריך לעשות כן. וכן נהג הרבי.

האם זה כתוב באיזה מקום שכך נהג הרבי, או שפשוט ראיתם בעצמכם ?

תוכל לברר אצל כל מי שנכח אצל הרבי בהתוועדות סעודת משיח, בשביל זה אינך צריך לפנות לפורום זה.

שלום רב
אני רוצה לדעת העם זה נכון שלפי האדמור הזקן אוכל (כמו שיש כמה מיני סוגים בוטנים שעושים בחו’’ל עם קמח חיטים שיש הכשר אבל זה לא בישול ישראל או כמו כמה סוגי CEREAL וכדומה שיש במורכבים קמח חיטים וזה כשר אבל בלי בישול ישראל) שיש קמח חיטים צריך ליהיות בישול ישראל או לא? ואם זה דוקא לאדמור הזקן? ומה המקורות
תודה ממש

לא ידוע לי שצריך בזה בישול ישראל, אבל כמובן שצריך להקפיד על הכשר טוב מצד החומרים המרכיבים.

בסימן קלא ו כותב אדה"ז שאין אומרים תחנון כאשר ישנו חתן ביום חופתו. ובקצוה"ש (כד י) כותב שהיינו דוקא בתפילה הסמוכה (מנחה, ולא שחרית).
ושאלתי היא בשתיים:
א. האם ישנו מנהג חב"ד בקשר לזה, שלא לומר תחנון גם בשחרית (דלא כקצוה"ש, ולכאורה מנין לו דברים אלו, דבפירוש מחלק שם אדה"ז בין ברית מילה לחתן שהוא כל היום).
ב. האם כאשר החופה היא אחרי צה"כ ישתנה הדין כיון שאינו ’יום חופתו’ .

אם החופה ביום ודאי לא אומרים מהבקר. השאלה אם החופה בלילה בלילה, האם זה נקרא "חתן ביום חופתו", ואפשר כיון שבחב"ד כותבים הכתובה מבעוד יום, אז זה נקרא "ביום חופתו", ואין לומר תחנון גם בשחרית. ועצ"ע.

ישנה מחלוקת (או"ח קמז) בענין מזיגת הכוס בשבע ברכות, האם לפני ברכת המזון יחד עם הכוס של הזימון או אחרי ברהמ"ז. ובכמה ספרים מובא שמנהג העולם הוא למזוג את שניהם לפני ברהמ"ז וכדעת הט"ז. אך האם ישנו מנהג חב"ד בזה, בפרט שדעת המג"א (שם) למזוג דוקא אחרי ברהמ"ז ?

כפי מה שראיתי המנהג הוא למזוג לפני ברכת המזון.

בליל פסח אנו כמה גברים שמקדשים על הכוס. שאלתי היא כיצד יש לנהוג בקידוש זה - האם שכל אחד יקדש לעצמו ויוציא את אשתו ובני ביתו (שלא מקדשים) וכך כל אחד יחכה לחברו עד שיסיים? או שמא עדיף שכולם יקדשו ביחד ויוציאו את נשותיהם אך אז יתכן שלא יוכלו לכוון מפני שני קולות שלא נשמעין. או שמא עדיף שכל אחת תקדש לעצמה בשקט (מילה במילה יחד עם בעלה) ? ומה בנוגע לאמן על שהחיינו - האם מותר להן לענות או שמא יש להן הפסק בכך ? אם הרב יוכל לתת תשובה על ההנהגה בחב"ד בפועל בעניין זה.

לא יודע איך נוהגים בחב"ד, או אם בכלל יש בזה מנהג חב"ד, אבל הכי פשוט לכאורה שכולם יעשו ביחד בקול רם, והנשים תאמרנה ביחד עם בעליהם את נוסח הקידוש בלחש (מבלי לענות אמן כלל, וגם לא תאמרנה את ברכת שהחיינו), ותאחזנה הכוס בידן בשעת הקידוש, שהרי הקידוש בלילה זה אינו כמו קידוש רגיל, אלא זהו קידוש המחייב את כולם לשתות כוס ראשון, מיד אחריה. אבל ברור שאם האשה רוצה היא יכולה לצאת י"ח הקידוש ע"י שמיעה מבעלה (אך לא תענינה אמן על ברכת שהחיינו, כי זה הפסק בין הקידוש לשתיה שלה, מה שאין כן בשאר יו"ט יכולה לענות אמן וזה לא הוי הפסק, כי היא אינה חייבת לשתות אז הכוס). וגם אז צריכות לאחוז הכוס בידן בשעת הקידוש.

הרבה פעמים כשאדה"ז מציין ליו"ד מציינים במהדורה החדשה "סי’ זה בשוע"ר לא הגיע לידינו", מנין שאדה"ז כתב על חלק זה לבד ממה שהגיע לידינו (הל’ טריפות ונדה)

על יורה דעה ברור שהוא כתב על החלק, כי: א) אין שום סיבה שהוא יכתוב על הל’ שחיטה וטריפות והל’ נדה, ולא יכתוב על איסור והיתר ואבילות וכיוצא בזה. ב) יש לנו הוכחות מדברי אדה"ז עצמו בכמה וכמה מקומות שהוא מציין לסי’ מסוים ביו"ד שלא הגיע לידינו, ומעיון בשו"ע ונו"כ הענין הזה לא נמצא שם, ובהכרח שהוא מתכוין למשהו שהוא עצמו כתב שם, וענין כזה מצינו גם כשהוא מציין להל’ אבילות, שאלו הסימנים האחרונים ביו"ד. ואם כן בהכרח שהוא כתב מתחילתו ועד סופו.
וכל זה ביו"ד, אבל חו"מ ואבן העזר אדה"ז לא כתב לפי סדר הסימנים, אלא עשה ליקוטי הלכות, ובעוד שבחו"מ הגיע לידינו כל החלק בשלימותו, הרי שבאבן העזר הוא עשה ליקוט בשם הל’ אישות, כפי שהוא מציין באחד מהמקומות, ולא הגיע לידינו כלל. וחבל על דאבדין.

לא הבנתי אם לפי שיטה הא’, כשכבר בדק כל החדרים בליל י"ג וצריך לחזור ולבדוק משום לא תחלוק, האם צריך לברך. דבתחילה כותב "שלא לבטל ברכה בידים" (ואין לומר שזה קאי לפי המסקנא ומשום ספק ברכות להקל – דכאן מדבר בשיטה הא’) ולבסוף משמע ברור שלפי שיטה הא’ מברך.
לכאורה דוחק לומר שכוונתו לומר שאין להפקיע את עצמו מכדי חיוב רגיל ולהתחיבב רק משום "שלא תחלוק".

התירוץ הנכון כפי שכתבת בסוגריים, ומה שכתבת ששם מדבר בדעה הראשונה אין זה נכון, כי הוא מדבר שם לדברי הכל, והחלוקה של הסעיף כפי שהיא מחולקת כעת לענ"ד אינה נכונה, כי עד "ומכל מקום" זה מוסכם על הכל (המחלוקת מתחילה רק מ"ומכל מקום"), ואדה"ז כותב שם לפי מסקנתו למעשה שחושש לדעה הב’.
מה שכן יש לעיין הוא מדוע בדעה הראשונה מדייק שלא לכתוב שיברך בבדיקה, אלא כותב שחייב לבדוק, ורק מהכרעתו אנו מבינים שלדעה הא’ חייב לברך. ותן לחכם ויחכם עוד.

בסי’ תע"ג סמ"ו "כי תשועתם כיולדת שהמליטה זכר" האם יש דיוק בזה שאומר זכר דוקא?

מקור הלשון הוא בדברי הלבוש בסי’ תעג ס"ז, ואדה"ז העתיקו משם, ודייק להעתיקו משום שדוקא המלטת הזכר מורה על גאולה.

לא הבנתי מה שכתבת שדוקא המלטת זכר מורה על גאולה, כי הדמיון של שאר גאולות לנקיבה היא זה "שתשועתם כיולדת שהמליטה זכר ונפטרה מצער הלידה ואח"כ חוזרת ויולדת בצער", וע"ז קאי שאלתי שאם מדובר בצערה של היולדת אין זה נפ"מ אם יולדת זכר או נקיבה

למה דוקא לידת זכר מורה על גאולה?

ליתר דיוק הלשון "והמליטה זכר" הוא ע"פ הפסוק בישעיה סו, ז, והוא הפסוק המדבר על גאולה.

בסי’ תע"ג ס"ג משמע שגם כוסות א’ וב’ נפטרים בברכה אחרונה של הכוס האחרון, וצ"ע לכאורה למה אינם נפטרים בברהמ"ז. דהרי כוס ראשון בודאי נפטר כדין כוס של קידוש (קע"ד ס"ה) וגם כוס שני לכאורה דינו כמי ש"הבדיל על שלחנו ממש דהיינו אחר שקבע עצמו לסעודה" (ואולי גם בלאה"כ דומה לקידוש כיון שצריך לשתותו לפני הסעודה דלא כהבדלה, האם סברא זו נכונה?)
לכאורה יש גם נפ"מ למעשה משאלה זו במי שמחלק הסדר לשנים (עיין סי’ תפ"ד) בהפסק מקום וזמן, אם צריך לברך מעין שלש או הוא יוצא בברהמ"ז גם על ב’ כוסות הראשונים.

בטח כוונתך לסי’ תעד ס"ג. עכ"פ השאלה היא בעיקר לגבי כוס הא’ שמפורש בסי’ תעג ס"י שהוא נפטר בברכת המזון, אלא ששם מביא טעם נוסף, שהוא נפטר בברכה אחרונה של הכוס הרביעי, וכטעם המובא כאן. וכבר דנו בזה בקבצים, והתירוץ היותר נראה הוא שאדה"ז הביא שני טעמים לגבי כוס הא’ בגלל שהדבר תלוי בגדרו של כוס הא’, מצד אחד הוא כוס קידוש, אך מאידך הוא כוס ראשון מהד’ כוסות, ולכך הוא כתב ממה נפשך, מצד כוס הקידוש הוא נפטר בברכה אחרונה של ברכת המזון, ומצד שהוא כוס ראשון של הד’ כוסות (ואולי משום כך אינו נפטר בברכת המזון כי אין לו קשר לסעודה), אזי הוא נפטר בברכה מעין ג’ שאחרי הכוס הרביעי. וזהו הטעם המבואר בסי’ תעד, שהוא מתאים לכל הד’ כוסות.
ולגבי שאלתך במי שעושה החצי השני של הסדר בבית אחר, כלומר שישתה הכוס הרביעי בבית אחר, הנה מבואר בסי’ תפד ס"ד בסוגריים שיכול לעשות כן, ואינו מצריך לברך תחלה ברכה אחרונה בבית הראשון על כוס הג’, ומזה מובן שגם אז ברכה אחרונה של הכוס הד’ פוטרת את כל הכוסות. אך אפשר שאולי בגלל זה כתב זאת בסוגריים, כי אדה"ז הסתפק בזה גופא. ועצ"ע.