אופן עשיית הזימון

אופן עשיית הזימון

בסימן קפג פוסק אדה"ז: עד סיום ברכת הזן השמיעה מעכבת, שאין יוצאים ידי זימון כלל בעניית ברוך שאכלנו לבד".
וכן כתב בקצז ח: ,עכשיו שכולם מברכים בלחש עם המזמן . . אלא שכבר נתבאר בסימן קפג שאין לנהוג כן, אלא ישמעו מפי המזמן לפחות עד סיום ברכת הזן".

האם כך צריך לנהוג למעשה, ומעולם לא ראיתי מי שנוהג כך ? האם יש מקור למה שאנחנו נוהגים ? כבר שנים שאני מתפלא על זה, ואשמח מאוד לקבל הסבר.

יישר כח גדול

תשובה

אכן למעשה לא נוהגים כן, והסיבה היא כדי להוציא מידי הטועים שהמברך בקול רם מוציא את כולם י"ח הזן. וראה גם כף החיים סי’ קפד סקל"ח שמיישב המנהג.

בקשת מקור והבהרה

עיינתי בכף החיים (קפג, לח) ואכן כותב שעל פי קבלת האריז"ל אין לעשות זאת. וסומכים על דעת המחבר שלזימון מספיק לענות ’ברוך שאכלנו משלו’. גם בציץ אליעזר (טז, א) מביא לימוד זכות, ושכך נהגו מימי קדם וכו’ ,אבל אינו מביא הסבר נוסף על מה שכתב הכף החיים. שאלתי היא אם כן: א. האם יש מקור למש"כ כת"ר שהוא ’כדי להוציא מידי הטועים וכו’’, או שזהו חידושו דמר. (ולפי"ז אולי נאמר, שאין לקרוא את ההפטרה עם הבעל קורא, שהרי בסי’ רפ"ד, כותב אדה"ז: "ויש נוהגים מטעם הידוע להם שלא לסמוך על שמיעה בלבדה אלא הם בעצמם קורין את ההפטרה . . מלה במלה עם המפטיר עיין סימן קפג (סעיף י’)". הרי שמשווה את אמירת ברכת הזן (כפי שמציין לקפג י), לאמירת ההפטרה ע"י כל אחד מהציבור. והרי גם בהפטרה יוצאים יד"ח מהבעל קורא כמבואר בתחילת הדברים: "חובה היא על הכל לשמוע ההפטרה כמו הפרשה שבספר תורה, לפיכך לא יקראו שנים ההפטרה כאדו בקול רם וכו’". ב. אדה"ז פוסק להדיא שאין צריך לעשות כך אלא דוקא לשמוע מהמזמן ולומר איתו בלחש. וחוזר על הדברים בסימן קצז. האם בכל זאת ניתן לומר שאנו נוהגים אחרת ? ייש"כ גדול על כל ההסברים והתשובות.

תשובה

כעת אני נזכר שכבר נשאלתי על כך בעבר, וזה מה שעניתי: שאלה טובה. אכן לפי דעת אדה"ז יש לשמוע מהחזן עד ברכת הזן, ועכ"פ שהחזן יאמר בקול רם והצבור יאמר אחריו מילה במילה בלחש. וכתב הקצות השולחן בסי’ מה ס"ו שכל זה כשמזמנים בשלושה, אבל בעשרה אין צריך לשמוע מהש"צ עד ברכת הזן (כי הזכרת שם ה’ בברכת הזימון דיה לעשות כברכה בפני עצמה). אמנם דעת אדה"ז בזה לא כל כך מבוררת כי לא הגיע לידינו סי’ קצג, אבל יש רמז לזה בסי’ קצט סוס"י, ע"ש. אלא שלמעשה גם בזימון בשלשה לא נהגו כן, ובספר פסקי תשובות סי’ קפג אות טו מלמד זכות על אלו שלא מקפידים בזה יעויין שם. מעניין לציין את הנהגת הרבי זי"ע בזה, שעד שנת תשל"ג הרבי היה מברך עד הזן את הכל בקול רם, אלא שבתשרי ל"ג הפסיק ממנהגו זה, וביאר את הדברים, כיון שבאותו תשרי הגיעו לרבי כמה מחכמי גרוזיה (ביניהם אבי מורי ע"ה), שהמנהג אצלם היה לצאת בשמיעה מהמברך, והרבי הסביר שלא רצה שיסמכו עליו אלא יברכו בעצמם, ומיני אז הפסיק את מנהגו לברך ברכת הזן בקול רם, אלא היה מברך בלחש ומסיים את הברכה בקול כבשאר הברכות.

סיכום למעשה

ייש"כ גדול על התשובה המדוייקת והברורה. אבל רציתי לדעת מה צריך לעשות אם כן למעשה. האם הלימוד זכות’ שבפסקי תשובות ע"פ השד"ח והאריז"ל, יכול להיות לימוד זכות גם לחסידי חב"ד ההולכים בשיטתו של אדה"ז שכתוב בפירוש שכך צריך לנהוג ? האם אפשר ללמוד מהנהגת הרבי, שלכאורה הייתה זו הנהגה שלו, כי רצו לסמוך עליו. ? (מענין אם יש מקום שאפשר לראות את ביאור הרבי למעשיו)

תשובה

אני חושב שעניתי לך תשובה ברורה, ואין לי מה להוסיף עוד.

תודה רבה. הבהרה

שאלתי הייתה מה צריך לעשות הלכה למעשה. כתבתם : "אלא שלמעשה גם בזימון בשלשה לא נהגו כן" אבל מה ההסבר לכך, האם אנו סומכים על האריז"ל, או על מנהג הרבי, או סיבה נוספת. נ.ב. לאחר העיון לא הבנתי הטעם שהרבי לא רצה שיצאו יד"ח בשמיעה, הרי פשטות דברי אדה"ז היא שכך צריך לנהוג, שהמזמן אומר בקול רם עד סוף ברכת הזן, וכולם שומעים ויוצאים יד"ח ממנו ? אולי אפשר לומר שחוששים לאותן דיעות שלא יוצאים יד"ח בשמיעה כאשר לא מבינים לשון הקודש, משא"כ באמירה גם כשלא מבינים יוצאים ?