סתירה בשו"ע

סתירה בשו"ע

בסימן עד סעיף ז פסק שאסור להתפלל כשהלב מגולה משום שתפילה צריך לראות את עצמו כאילו לפני מלך אבל בסימן כה סעיף ב כתב שאשה ערומה יכולה להתפלל וצ"ע מדוע אינו חושש לדבריו שכתב קודם

תשובה

ראשית ראוי להזהר לפני שקובעים "סתירה בשו"ע". לגופו של ענין זה שני דברים שונים, בסי’ עה הוא דן מדין ערוה, שגוף האשה אינה ערוה ביחס לאשה עצמה, ומצד זה אין איסור להתפלל כך. אך בסי’ עד מוסיף אדה"ז שאין לאדם להתפלל בלב מגולה אף שאין בזה ערוה, מפני שלפני המלך צריך לעמוד ביראה. ומטעם זה גם האשה צריכה לכסות לבה. אבל כיסוי הלב אינו מעכב בתפלה, כמבואר בסי’ צא ס"א, שאם האדם לא יכול לכסות לבו, יש לו להתפלל בלב גלוי, משא"כ אם זה דבר שבערוה לא מתירים לו להתפלל. ע"ש.

המשך

אוקיי. תודה רבה על התשובה. אך בכל זאת סימן קודם כתב רבינו הזקן שאסור להתפלל בלב מגולה, סימן אח"כ כתב שאשה יכולה להתפלל כשהיא ערומה. א] האם זה לא מוזר (בשלמא היה הפוך שמחדש אח"כ את הדין שאין להתפלל כשהלב מגולה, אך הכא להיפך)? זו שיטת רבינו בשו"ע? ב] ראיתי בשני מקומות אחרים שמזכיר רבינו הזקן דין זה כותב שאשה יכולה "לברך", ולא כותב שיכולה "להתפלל" האם לא שייך להגי’ כאן ל"לברך" (וכמדומה שכן כתבו הפוסקים הקדומים). אשמח לתשובות בנידון ובשיטת רבינו הזקן בעריכת השו"ע.

תשובה

זה לא ענין של שיטה אלא הבנה נכונה בדברי אדה"ז, שכן יש כאן שני איסורים: א) איסור להתפלל בלי כיסוי ערוה שזהו האיסור החמור, ועל זה עוסק כל סי’ עה, ועל כך כתב רבנו שאם האשה מכסה ערותה מעיקר הדין מותרת לקרוא ק"ש ולהתפלל, ב) דין שני שמצד עומד לפני המלך בתפלה יש לכסות הלב, זהו חיוב פחות חמור, כי בדיעבד אם התפלל כך יצא י"ח. ואם כן בהכרח לומר שמה שכתב בסי’ עה הוא רק מדין ערוה, ולא חש לפרט שצריך גם לכסות הלב, כי כבר אמר זאת לפני כן, וסמך על כך. ומה גם שכאן כתב ק"ש ותפלה ביחד, ולא רצה להכנס שוב לפרטים ולחלק בין ק"ש לתפלה. ופשוט שאין כאן ט"ס, שהרי חוזר פעמיים על הלשון "לקרות ולהתפלל".