הואיל ועיקרה מן התורה

הואיל ועיקרה מן התורה

בסי׳ שיא ס״ה ושטז סי״ט מבואר שמלאכה שאינה צריכה לגופה לא דמי לשאר איסור דרבנן, הואיל ועיקרה מן התורה, דהיינו אם היה צריך לגופה.
ולא הבנתי את ההגדרה של ״עיקרה מן התורה״, הרי סו״ס התורה אסרה (לפי שיטה זו) רק מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולא אסרה את עשיית המלאכה במידה והיא נעשית שלא לצורך גופה.
מהו החילוק המהותי בין איסור דרבנן זה לבין כל שאר איסורים וגזירות דרבנן?

תשובה

הביאור הוא פשוט: ישנם איסורי דרבנן שאין להם עיקר התורה, וכל איסורם הוא גזירה שמא יעשה מלאכה של תורה, ויש איסורי דרבנן שעיקרם מהתורה, אלא שבגלל תנאי מסוים שלא התקיים במלאכה היא אסורה רק מדרבנן. כלומר, איכות המלאכה היא אותה איכות של תורה, ורק פרט מסוים שחסר בה אינה אסורה מן התורה, ואם כן זהו איסור חמור יותר מסתם איסור דרבנן. ונפק"מ לגבי גזרה לגזרה ועוד - ראה שוע"ר סי’ רעה קו"א סק"ב.