עמודי התווך של ספרות הפוסקים, שיצרו תקופות שלמות בשעתם ושהשפעתם עוד לא נסתיימה - ואף לא תסתיים! - הם הרמב"ם וה"שולחן-ערוך". סידורם המופתי, סגנונם הנקי, הגדרותיהם המדוייקות, היקפם המלא, והסמכות העצומה של מחבריהם, כל אלה עשו אותם לקנינים נצחיים של הספרות ההלכתית - וגם של העם כולו. כקטן כגדול עוסקים בהם. היהודי מ"כל ימות השנה" לשם הדרך ילך בה והמעשה אשר יעשה בפסק הלכה, ואדירי התורה בשביל לתלות עליהם "שלטי הגבורים" של חידושיהם. מסביב להם נוצרו ספרים למאות. מהם שעוסקים בגילוי המקורות ומוצאי הדינים, מהם שמפרשים ומבארים את דבריהם וטעמיהם ומהם שמוצאים להם מקום ברמב"ם או בשולחן-ערוך להגדר בחידושיהם ופלפוליהם.

ועד כמה שהשולחן ערוך עומד במרכז ההוראה מאז יצירתו ועד הנה, לא סגר בכל זאת את הדרך לפוסקים אחרים שיתקבלו אף הם כבני סמך. מלבד נושאי הכלים הרבים של השולחן ערוך, שנחשבים גם לפוסקים, זכו כמה פוסקים עצמאיים להכרה מלאה. בעקבות השולחן ערוך אמנם הולכים אף הם, אבל לא בתורת נושאי-כליו.

כפוסק ממדרגה ראשונה נתפרסם ביותר שולחן ערוך של אדמו"ר הזקן - רבינו רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל ה"תניא", או כפי שרגילים לקראו במקוצר: "שולחן ערוך הרב". לשונו המלוטשת והסברתו הנפלאה העמידו אותו על גובה מיוחד שאין דוגמתו. שולחן ערוך אדמו"ר עומד בשורה הראשונה של ספרי הפוסקים.

אבל הלשון וההסברה כשהן לעצמן אינן מספיקות בשביל שהספר יקבל זכות קיום של ערך נצחי. בכלים הנאים משובצת תורה מפוארה. מה היתה המטרה שהציב לו הרב בחיבור "שולחנו"? בעצם, לא הוא הציב את המטרה. הוא, הרב, קלע אל המטרה שהיתווה לו מורו, "המגיד" הגדול ממיזריטש.

"...ובעודו עומד לפני ד' שם (במיזריטש) נתעורר רוח קדשו של מורו... ומפני שצרכי ישראל מרובים ובפרט בצוק העתים הללו שהיוקר יאמיר וטרדת הפרנסה על כל אחד ואחד בנפשו יביא לחמו ועל כן דעתם קצרה לבוא בארוכה בעיון ים התלמוד והפוסקים לידע מוצא הדין בארוכה ומילתא בטעמא דוקא. וגם לגדולים אשר להם יד ושם בתלמוד תכבד עליהם העבודה להכריע בין הפוסקים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא על פי הסכמת האחרונים, כי ברוב המקומות יש דעות מחולקות... אשר על כן משמיא אסכימו על ידי הרב הקדוש הנ"ל ("המגיד") לחפוש בחפש מחופש בתלמידיו למצוא איש אשר רוח אלקים בו להבין, להורות הלכה ברורה... ולסדר כל פסקי דינים הבאים בשו"ע ובכל האחרונים בלשון צח מילתא בטעמא, ויבחר בכבוד אאמו"ר ז"ל ("הרב") והפציר בו עד בוש ואמר לו אין נבון וחכם כמוך לירד לעומקה של הלכה לעשות מלאכה זו מלאכת הקודש להוציא לאור תמצית ופנימית טעמי ההלכות הנזכרים כל דברי הראשונים והאחרונים זקוקים שבעתיים כל דבר על אופניו בלי בלבול ותערובות ופסק ההלכה המתברר ויוצא מדברי כל הפוסקים כל חכמי זמננו... (מהקדמת בני המחבר לשו"ע הרב).

שלוש נקודות יסודיות מהוות איפוא מטרת עריכת "שולחנו" - הסידור ("בלי בלבול ותערובות"), הנימוקים וההכרעה.

הסידור מתבטא לא בלבד בסיגנונו המדויק ושפתו הברורה, אלא אף בבחינה הענינית. "דבר על אופניו", מהמוקדם אל המאוחר. ה"שולחן ערוך" הגדול, מכיון שאין תעודתו אלא ליתן פסקים מעשיים להנהגת האדם בפועל, אינו רואה צורך להקדים וליתן אף את עיקרי ההלכות המוקדמות להוראה המעשית.

לא הוזכר למשל בשו"ע שיש מצות עשה של "תשביתו" בערב פסח, ושלפני חצות ארבעה עשר מועיל מן התורה ביטול והפקר ושחכמים גזרו שלא יועיל הביטול והצריכו לבדוק וכו', שכל אלה הן ידיעות מוקדמות לאותו הסעיף המדבר על הבדיקה[1]: "בתחילת ליל י"ד בניסן בודקים את החמץ לאור הנר בחורין ובסדקין בכל המקומות שדרך להכניס שם חמץ". מצד המעשי הרי זה מספיק. "בודקים..."

אבל רבנו מסדר הדברים, ועד שהגיע לגוף הדין של הבדיקה הוא מבאר כל הנחוץ לדעת לשם כך קודם לכן. וכמה ידיעות הוא נותן: איסור בל יראה מתחיל מליל ט"ו בניסן: מחצות י"ד ואילך עובר בכל רגע על תשביתו; מהי השבתה זו; ביטול לאחר חצות אינו מועיל; איסור הנאת חמץ מחצות ארבעה עשר; קודם לכן מועיל ביטול מן התורה ואינו מועיל מדרבנן; התקנה לבדוק את החמץ; הזמן של הבדיקה, וכיוצא - וכל אלה מנומקים בטעמיהם ובמקורותיהם.

כך יצא אשר במקום שני הסעיפים שבסימן זה בשו"ע, לפנינו בשו"ע הרב י"א סעיפים.

ולא בלבד באותן ההלכות המשמשות הקדמות לדינים המעשיים יש הבדל בין השו"ע הגדול לזה של הרב, אלא אף בדינים המעשיים עצמם יש הבדל ביניהם מבחינה הסידורית. וההבדל טבעי והגיוני. הוא נובע משינויי המטרות. השו"ע מטרתו מעשה הדינים, והרב - ידיעת הדינים. אם, למשל, לפנינו דין שלכתחילה צריכים לעשותו באופן זה ובדיעבד יוצאים אף באופן אחר, מה יש להקדים בעריכת הדינים ומה לאחר? הדבר תלוי בכיוונו של המחבר. אם הוא מתכוון לצד המעשי, הרי שהלכתחילה קודם. הלכתחילה הרי הוא הסדר הקבוע והרצוי, והבדיעבד - המקרי והעראי ושלא מן המובחר. אבל אם ידיעת ההלכות העיקר, הרי הסדר להיפך, הדין העיקרי והיסודי לרוב הוא דוקא הבדיעבד, אלא שלכתחילה מחמירים לשם הוספת הידור או זהירות. והעיקר קודם להידור והזהירות.

דוגמא "זמן תפילת השחר מצותה שיתחיל עם הנץ החמה כדכתיב: ייראוך עם שמש, ואם התפלל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח יצא"[2]. הלכתחילה קודם לבדיעבד, אבל הרב, מלבד מה שכדרכו הוא מתחיל קודם לכן מעיקר חיוב התפילה ואחר כך הוא בא לזמן התפילה, הרי את הזמן עצמו כך הוא מנסח: "וזמן התפילות הוא כזמן התמידין, שתמיד של שחר זמנו מתחיל משעלה עמוד השחר שהוא אור הנוצץ מהחמה במזרח מהלך ד' מילין קודם הנץ החמה אלא שהיו ממתינים עד שהאיר, כל פני המזרח עד שבחברון... לפיכך, גם תפילת השחר זמנה מתחיל מעמוד השחר, אלא שלכתחילה מצווה להתחיל עם הנץ החמה, דהיינו אחר יציאתה ולא קודם לכן, משום שנאמר ייראוך עם שמש..."

אנו רואים שאין הרב מקמץ במילים. הוא מרחיב את הביאור. אבל עם כל אריכות לשונו אנו מתרשמים מדייקנותו הנמרצת. מילה בסלע. לא חסר ולא יתר. כל משפט, כל דיבור וכל תיבה יש להם משקל ומשמעות. עתרת המילים אינה באה למלא את מקומו של התוכן, אלא משמשת לו יד וניתכת עמו לגוף שלם.

בניסוח שלו יש אשר אגב-אורח הוא מלמדנו עיקרים ויסודות. דוגמא[3]: "אסור להכות את חברו אפילו הוא נותן לו רשות להכותו כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו..., שהאדם אסור לחבול בעצמו מבואר במשנה ובגמרא[4], ברמב"ם[5], בטור ובשולחן ערוך[6], אלא שבכל אותם המקורות כתוב ש"אינו רשאי", או ש"אסור", והרב ניסח הדברים באופן שיוצא לנו נקודה נפלאה: "אין לאדם רשות על גופו כלל"! כלומר: אין הגוף שלו, ואין הוא הבעלים על גופו.

מה טיבם של הנימוקים בשולחן ערוך הרב? שתי צורות לפוסקי הלכות. יש והדינים מצורפים גם הטעמים והראיות, כדרך שנהגו ה"שאילתות" של רב אחאי, הרי"ף, ה"בית יוסף" ודומיהם. ויש שהפסקים נתונים לפנינו קצובים וחתוכים, בצורה של "הלכתא בלא טעמא", בחינת "חוקה חקקתי, גזרה גזרתי", דוגמת ה"שולחן ערוך".

אלה כן אלה אינם מרווים צמאונם של מרבית הוגי התורה. הראשונים - מחמת רוב טובה שלא הכל יכולים לקבלה. הדין בא במשולב יחד עם השקלות וטריות והקושיות והתרוצים. ודאי הן הן גופי תורה ומפיהם אנו חיים. מהם פינה ומהם יתד, אבל מי האיש הרוצה לדעת הלכה סופית והוראה מעשית, יקשה לו לצלול במעמקי דבריהם עד שיוציא את נקודת הדין. השולחן-ערוך, להיפך, נותן לנו דברים ברורים למדי. הרי שולחן והרי סכין והרי בשר. אבל "יבשים" הפסקים יותר מדי. מבלי נימוקים וטעמים. סמך "המחבר" על ספרו הגדול "בית יוסף שעל הטור, שבעצם אין השולחן-ערוך מהווה אלא קיצור מנו. מפרשי השולחן ערוך נתכוונו למלא את החסרון ולבאר את טעמו ונימוקו של כל דבר. והם הם שהצליחו ליתן לשולחן ערוך את הכוח המלא של ההוראה.

 אבל עדין מורגש חסרון חטיבה אחת שלמה. לפנינו - שני עולמות, המתפרש והמפרש. ואף זו: מאורי הדורות כה"מגן אברהם" הט"ז ודומיהם, אינם מסתפקים בהנמקת דיני השולחן ערוך בלבד, אלא מוסיפים לפלפל בגוף ההלכה, בין במקום שמודים ל"המחבר" וה"הגה" ובין כשחולקים עליהם - ושוב סובל הסדר הראוי, המשא והמתן במלחמתה של תורה בא יחד עם גופי הדינים וטעמיהם, בשילוב ובעירוב.

עד שקם הרב ובאמנות נפלאה השכיל להדגיש בכל מקום את עומק תמציתו של הדין על ידי הסברת הטעם וביאור הנימוק הפנימי שלו.

ושני סוגי נימוקים הם - טעמים ומקורות. הטעמים שייכים לתקנות חכמים, לדינים ושמדרבנן (ולכל הלכה של תורה מצורפים פרטים של דרבנן), והמקורות להלכות של תורה.

הרי דין "יבש" כמות שהוא, בלי נימוק בשו"ע: חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה אפילו הניחו שוגג או אנוס"[7].

ודין זה עצמו בשולחן ערוך הרב: "חמץ דגן גמור של ישראל שעבר עליו הפסח, בין שעבר עליו כל הפסח ובין שלא עבר עליו אלא מקצת הפסח, אפילו מקצת יום טוב אחרון של גלויות, הרי הוא אסור בהנאה לכל אדם מישראל, לפי שקנסוהו לבעל החמץ על שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא, ולא רצו חכמים לחלוק בגזרתם ואסרוהו על כל אדם. ולא עוד, אלא אפילו היה בעל החמץ אנוס, שלא היה יכול לבערו או שלא היה יודע ממנו כלל עד לאחר הפסח, אף על פי כן אסרוהו בהנאה, כדי שלא יניח כל אדם חמצו עד לאחר הפסח ויאמר אנוס הייתי".

מלבד הבהירות והשלמות וההסברה הברורה ומלבד כמה דינים אגביים שכל מתבונן ימצא בניסוח נפלא זה, הרי לפנינו גם טעם הגמרא על עיקר האיסור של חמץ שעבר עליו הפסח, וגם טעם הרמב"ם על הניחו באונס, וגם טעם הר"ן על האיסור לכל אדם.

ואם הטעמים האמורים אינם מחודשים מהרב, אלא מסודרים על ידו יפה יפה, הרי יש והטעם של דין ידוע לא נזכר ולא נתפרש כלל, עד שהאחרונים תמהו על אותו דין מה טעמו, והרב אומרו.

ויותר מזה: יש אשר בשולחן ערוך הרב, מבואר טעם חדש לכאורה, שלא כהראשונים לכאורה, שכן עם העיון אנו רואים שהרב צודק.

וההכרעה מהי?

 בהרבה מחלוקות של פוסקים קשה להתמצא. לא תמיד אפשר לברר להיכן רוב הדעות עוטה ולא תמיד אפשר לקבוע מבחינה הענינית גופא את הפסק ואת ההוראה. נחוץ כח מכריע שסמכותו תהיה ראויה להכרה מוחלטת. לא כל הרוצה ליטול את השם, מכריע בא ונוטל.

 עמדה לו זכותו הגדולה של הרב שהכרעותיו נתקבלו לא בלבד בין אנ"ש, חסידי חב"ד, אלא אף בין מורי הוראות בישראל.

והזכות כפולה: זכותו האישית, "אשר אור תורתו וקדושת חסידותו האירו פני תבל, רבים הלכו לאורו והמפורסמים אינם צריכים ראיה"[8]. וזכות כוחו הגדול לברר את ההלכות בעצם הנידון. "יתנו עדיהם ויצדקו"[9]. ראיות חותכות והוכחות מוצקות. הבירורים בנוגע להכרעות הדינים באו ב"קונטרס אחרון" של השו"ע, שם יוצא הרב בעים רוחו לשאת ולתת ב"פלפולו ובקיאותו" ולקבוע את ההלכה הסופית בראיות והוכחות. ואין "פלפולו" במובן השגור בדורנו, מן חריפות מסובכת, אלא זה של דורות ראשונים שהיו "מפלפלים בחכמה" דבריו הגאוניים ופלפוליו חדורים בנקודת האמת. לא כאן המקום לעמוד על דרכי ה"קונטרס אחרון". נציין רק שנקודה אחת - הניתוח החודר, דרך זו של הניתוח שרגילים למנות את ראשית ימיה מרבי חיים סולבייצ'יק ז"ל, אנו מוצאים את שורשיה במקומות רבים ב"קונטרס" הרב, ודוגמאות למכביר.

 

---

[1] שו"ע סי' תלא ס"א.

[2] שו"ע סי' פט ס"א.

[3] שו"ע הרב חו"מ הל' נזקי גוף ונפש ס"ד.

[4] ב"ק צ, ב. צא, א.

[5] הל' חובל ומזיק פ"ה ה"א.

[6] חו"מ סי' תכ סל"א.

[7] סי' תמח ס"ג.

[8] מתוך שער שו"ע הרב.

[9] ישעיה מג, ט.