פירות הגדלים מגזע העץ ברכתם האדמה * קצה"ש מוכיח דזהו דווקא בעצים נמוכים ורכים * דחיית הוכחותיו * נפק"מ בברכת פרי הפפאיה

 

א.

כתב אדה"ז בסדר ברכות הנהנין (פ"ו ה"ו-ז): "סימן לידע איזהו פרי העץ ואיזהו פרי האדמה בעצים הנמוכים כמיני סנה וכיוצא בו, יש אומרים שכל עץ העושה פירות משנה לשנה אף אם בחורף כלה כל העץ שלמעלה מהקרקע העיקר והענפים ולא נשאר אלא השורש בארץ כו', ויש חולקים בזה כו', ויש אומרים כו', וכל זה כשחוזרים וצומחים ענפים מהעיקר והענפים הם שמוציאים עלין ופירות ולא העיקר שהוא קשה, אבל מיני עצים רכין שהעלין והפירות יוצאין מהעיקר עצמו אינו נקרא אילן כלל לדברי הכל לענין ברכת בורא פרי העץ".

עפ"יז נמצא שפרי הגדל בעץ "שהעלין והפירות יוצאין מהעיקר עצמו", וכמו פרי הפפאיה (שכידוע גדל ישירות מגזע העץ ולא מהענפים היוצאים מן הגזע), תהיה ברכתו בורא פרי האדמה.

ב.

אכן, בקצות השלחן (סי' מט בדה"ש ס"ק ו) כתב על דברי אדה"ז הנ"ל: "ואיכא למידק על מה שכתב דכל שהפירות יוצאין מהעיקר עצמו ולא מהענפים אינו נקרא אילן, דלמה יגרע פירות אלו מהעיקר עצמו שבמקום שהפרי הוא העיקר עצמו יש אומרים שברכתו בורא פרי העץ, כמו קנים מתוקים, כמו שכתוב בטור סימן ר"ב. ועוד, דגם תמרים אף על פי שיש לו ענפים, מכל מקום הפירות אינם גדלים על הענפים שהם הלולבים אלא יוצאים מראש העיקר עצמו כידוע. ועוד, דחיטה אין לה ענפים כלל והחטים גדלים על השבולת עצמה, ובגמרא ברכות דף מ' איתא חיטה בורא פרי האדמה לפי שאינו מתקיים משנה לשנה. על כן נראה שכוונת אדמו"ר ז"ל הוא כמו שכתב בריש סעיף ו' וזו לשונו, וסימן לידע איזהו פרי העץ ואיזהו פרי האדמה בעצים הנמוכים כמיני סנה וכיוצא בו, עכ"ל. וכן כאן דייק וכתב מיני 'עצים רכין' שהעלים והפירות יוצאים מהעיקר עצמו, דדוקא בעצים נמוכים ורכים יש חילוק זה שאם פירות יוצאים מהעיקר עצמו הוא בורא פרי האדמה, אבל לא באילנות הגמורים שניכרים לכל בקומתם ובגדלם. וכן בחכמת שלמה על התוס' ברכות דף מ' כתב, ההגין ואטדין מיני קוצים ואילנות נמוכים הן. ובגמרא עירובין דף ל"ד ע"ב מצינו חילוק קנים עצמן, דכשהן קשין מין אילן הן, ובעודם רכים הם כירק".

כלומר, לדעת קצות השלחן מה שכתב אדה"ז שעץ שפירותיו יוצאים מן הגזע ברכתם בורא פרי האדמה, היינו דווקא ב"עצים הנמוכים" ו"עצים רכין", אבל "אילנות הגמורים שניכרים לכל בקומתם ובגדלם" מברכים על פירותיהם בורא פרי העץ אף שיוצאים מהגזע עצמו.

לפי זה, מאחר ועץ הפפאיה הנו גבוה ובעל גזע קשה, למרות שפירותיו יוצאים מן הגזע ברכתם בורא פרי העץ.

ג.

אך יש להעיר על דברי קצות השלחן, ותחילה בכללות:

הצמח צדק בחידושיו לברכות (פ"ו דף י, ג ד"ה ועל פירות הארץ) כותב על דברי אדה"ז הנ"ל: "ומה שכתב רבינו ז"ל בסידור דבעינן שיוציא פירות מענפיו ולא מהעיקר, זהו על פי התוספתא שכתב הרא"ש".

והנה זו לשון התוספתא דכלאים (פ"ג הי"ג): "כל המוציא עליה מעיקרו הרי זה ירק, כל שאין מוציא עליה מעיקרו הרי זה אילן". וברא"ש לברכות (פ"ו סי' כג) ביאר התוספתא כך: "כל שמוציא עליו מעיקרו עשב הוא ומברך עליו בורא פרי האדמה, וכל שמוציא עליו מענפיו אילן הוא ומברכין עליו בורא פרי העץ".

והנה בפשט לשון התוספתא והרא"ש שהם מקור דברי אדה"ז אין כל רמז לחילוק בין עצים קשים לרכים, ומסתימת דבריהם משמע שגם בעצים קשים – כל שהפרי יוצא מהעיקר דהיינו מהגזע עצמו, ברכתו בורא פרי האדמה כירק.

ד.

וראה גם רמב"ם (כלאים פ"ה הי"ט): "הקנבוס והקנרס וצמר גפן הרי הן כשאר מיני ירקות ומקדשים בכרם כו', הקנים והוורד והאטדין מיני אילן הן ואינן כלאים בכרם".

ועל מה שכותב שקנים הם מין "אילן" ולכן אינם כלאים בכרם, מקשה הרדב"ז: "בפרק בכל מערבין (ל"ד:) אמרינן דאיכא קנים שהן מין ירק והוו כלאים בכרם, דתניא הקנים כו' מין אילן הם ואינם כלאים בכרם והתניא אידך הקנים כו' מין ירק הם והם כלאים בכרם, קשיין אהדדי, אלא שמע מינה כאן בעוזרדין כאן בשאין עוזרדין, ופירש רש"י ז"ל, עוזרדין קשים. ותימה, למה לא חילק רבינו בקנים בין קשים לרכים". כלומר, מדברי הגמרא בעירובין משמע שדווקא קנים קשים הם מין אילן אבל קנים רכים הם מין ירק, ומדוע כותב הרמב"ם בסתמא שקנים הם מין אילן ואינו מחלק בין קשים לרכים.

ומתרץ הרדב"ז: "ויש לומר דלא קיימא לן כי האי תניא דאמר מין ירק הם והם כלאים בכרם, אלא כי הך כללא דאמרינן בתוספתא כל המוציא עלין מעיקרו כו', ועל זה הכלל אנו סומכים לענין ברכות כו' ולא מחלקינן בין קשים לרכים שהכל מין אילן הוא". כלומר, הרמב"ם פוסק כהתוספתא הנ"ל שכתבה ש"קנים כו' מין אילן" מאחר ו"אין מוציא עליו מעיקרו", וכלל זה קובע הן לעניין כלאיים – שקנים אינם כלאיים בכרם מאחר ואינם "ירק", והן לעניין ברכת בורא פרי העץ, ואינו מחלק בין קשים לרכים, כי לא קיימא לן כאותה ברייתא דעירובין הסוברת שקנים רכים דינם כירק.

ומאחר והרמב"ם נוקט להלכה כהתוספתא ולא כהגמרא דעירובין ולכן אינו מחלק בדבר "שאין מוציא עליו מעיקרו" בין קשה לרך שדינו כאילן, מובן שהוא הדין לאידך גיסא – בדבר ש"מוציא עליו מעיקרו" – שדינו כירק וברכתו בורא פרי האדמה בין אם הוא קשה ובין אם הוא רך. ודלא כקצות השלחן שחילק בין עצים קשים לרכים.

ה.

כעת נבוא לדון בהוכחות שכתב קצות השלחן לדבריו.

הראיה הראשונה: "דלמה יגרע פירות אלו מהעיקר עצמו, שבמקום שהפרי הוא העיקר עצמו יש אומרים שברכתו בורא פרי העץ כמו קנים מתוקים".

וביאור דבריו, בסימן ר"ב סעיף כ' מביא אדה"ז שתי דיעות בברכת סוכר הנסחט מקנים: "יש אומרים שמברך שהכל נהיה בדברו כעל שאר מי פירות, ויש אומרים שאינן דומין לשאר מי פירות, הואיל ואין הקנים ראויים לאכילה ואין נוטעין אותם אלא בשביל מימיהם זהו פריים, ומברכים עליהם בורא פרי העץ". נמצא שלדעה הסוברת שדין הסוכר כ"פרי", ברכתו "העץ" ולא "האדמה". אם כן מזה יש ללמוד במכל שכן לנידון דידן – ומה אם 'פרי הסוכר' שאינו יוצא מעץ הקנה אלא הוא חלק מהעץ עצמו ברכתו "העץ", פרי שיוצא מהגזע (שבכך דומה יותר לפירות היוצאים מהענפים) על אחת כמה וכמה שברכתו "העץ". והסיבה לכך, מפני שכל שהעץ "קשה" ואינו ממין "עצים הרכין" יש לברך על פירותיו "העץ" אף שאינם יוצאים מן הענפים.

אכן אפשר לדחות ראיה זו, כי יתכן שזה ש'פרי הסוכר' ברכתו העץ אינו למרות היותו מגוף העץ ומהסיבה שהעץ קשה, אלא אדרבה – מפני היותו מגוף העץ לכן ברכתו העץ ולא האדמה. ואת היסוד לכך ניתן למצוא בלשון התוספתא הנ"ל, התולה את שינויי הברכה על פירות שונים בצורת גדילתם על העץ, דאת המילים "כל המוציא עליה מעיקרו הרי זה ירק כל שאין מוציא עליה מעיקרו הרי זה אילן" נוכל לפרש באופן נוסף: עץ שפירותיו יוצאים מגזעו ברכתם 'האדמה' כירק, אבל עץ שאינו מוציא את הפרי מגזעו אלא הפרי הוא חלק מן הגזע כגון סוכר – ברכתו 'העץ' כפירות האילן.

[ולהעיר מלשון הרשב"א בחידושיו לברכות (מג, א): "ותניא נמי גבי כלאי הכרם כו' וכל שמתחילת ברייתו מוציא עץ מין אילן הוא". ואפשר לפרש דבריו דכל עץ "שמתחילת ברייתו מוציא עץ" – היינו שהפרי שיוצא ממנו הוא עצמו עץ, כי הוא חלק מן הגזע כמו בקני הסוכר – "מין אילן הוא". ועד"ז יש מקום לפרש בלשון הרמב"ם (הלכות כלאים פ"ה ה"כ): "כל המוציא עלין מעיקרו הרי זה ירק וכל שאינו מוציא עלין הרי זה אילן", ד"כל שאינו מוציא עלין" היינו שהפרי אינו "יוצא" מהעיקר אלא הוא חלק מגופו כמו הסוכר – "הרי זה אילן" וממילא ברכתו בורא פרי העץ].

ו.

ראייתו השנייה של קצות השלחן היא: "דגם תמרים, אף על פי שיש לו ענפים, מכל מקום הפירות אינם גדלים על הענפים שהם הלולבים אלא יוצאים מראש העיקר עצמו כידוע". כלומר, על התמרים מברכים בורא פרי העץ אף שאינם יוצאים מהענפים אלא מהגזע, ובוודאי הסיבה לכך היא כיון שהעץ קשה. והוא הדין בפפאיה, אף שיוצאת מגוף הגזע ברכתה העץ כיוון שהגזע קשה.

אכן דבריו אודות התמרים מעלים תמיהה, דבספר הערוך (ערך מכבד) כתב: "פירוש פצעילי תמרה, והוא האשכול שתלויים בו התמרים, ומפני שני דברים נקראת מכבדת, אחד משום הפרי שהוא תלוי עליה היא כבידה ונתלית למטה וכו'". מדבריו משמע ברור שהתמרים יוצאים מן האשכולות שהם כמין ענפים ולא "מראש העיקר" שהוא הגזע. וראה גם רמב"ן (פסחים, המאור הגדול ד"ה אמר הכותב): "לשון מכבדות הם אשכולות עצמן". ומכך שמדמה את המכבדות לאשכולות משמע ברור שהתמרים גדלים מן המכבדות.

הן אמת שרש"י בפסחים (נו.) כתב: "מכבדות, כפות תמרים הן בראש הדקל וכפופות זו אצל זו כעין כלי וכשהתמרים נושרין מקבלות אותן". היינו שלדבריו המכבדות אינן מקום גידול התמרים עצמם. אכן, מדברי הערוך והרמב"ן נראה ברור שהתמרים גדלים מן המכבדות. וכן אנו רואים בחוש, שהתמרים יוצאים מתוך זרוע התלויה בגזע העץ (ראה תמונה באנציקלופדיה לבית ישראל החדשה חלק ז ערך דקליים עמ' 168).

ז.

ראייתו השלישית של קצות השלחן היא: "דחטה אין לה ענפים כלל, והחטים גדלים על השיבולת עצמה, ובגמרא ברכות דף מ' שחיטה בורא פרי האדמה לפי שאינו מתקיים משנה לשנה". כלומר, הגמרא בברכות שם מנמקת מדוע על החיטה מברכים 'האדמה': "היכא מברכינן בורא פרי העץ, היכא דכי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא [הענף, רש"י] והדר מפיק [גם בשנה הבאה], אבל היכא דכי שקלת ליה לפירי ליתיה לגווזא, דהדר מפיק [בשנה הבאה] לא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה". היינו שרק כשהגזע נותר בעינו משנה לשנה מברכים עליו העץ, ואם לאו – מברכים האדמה. ומכך שהגמרא נזקקה לנימוק 'שאינו מתקיים משנה לשנה', משמע שלא די בעובדה שבחיטה הגרגרים גדלים מהשיבולת עצמה כדי שברכתה תהיה האדמה.

על ראיה זו יש להשיב, דמלבד שיתכן שהגמרא נקטה טעם אחד ואין זה שולל טעם נוסף, הנה רבינו הצמח צדק בחידושיו לברכות (פ"ו דף י, ג ד"ה ועל פירות הארץ) כותב מפורש שגמרא זו דברכות אינה עולה בקנה אחד עם התוספתא הנ"ל, וז"ל: "ומה שכתב רבינו ז"ל בסידור דבעינן שיוציא פירות מענפיו ולא מהעיקר, זהו על פי התוספתא שכתב הרא"ש, אבל בגמרא לא משמע כן, דאם כן למה ליה למימר גבי חטה 'משום דכי שקלת ליה לפירי ליתיה לגווזא', הא אפילו איתיה לגווזא והדר מפיק פירי לא מברכינן עליה בורא פרי העץ כיון דחטה יוצאים הפירות מהעיקר ולא מהענף, שהרי אין שום ענין להקש".

ומאחר שדברי הגמרא אינם עולים בקנה אחד עם התוספתא, ואדמו"ר הזקן פסק להלכה כדברי התוספתא, מובן בפשטות שאי אפשר להקשות על כך מדברי הגמרא.

ואף שהקצות השלחן שם מקשה על דברי הצמח צדק, הנה שערי תירוצים לא ננעלו. ועל כל פנים דעת הצמח צדק ברורה שהגמרא והתוספתא פליגו.

ח.

בסיום דבריו מביא קצות השלחן ראיה לחלק בין עצים רכים לקשים, מדברי הגמרא בעירובין (לד, ב) המחלקת בין קנים רכים לקנים קשים, ופירשה ש"כאן בעוזרדין [שהוקשה כבר, הרי הוא כאילן, רש"י] כאן בשאין עוזרדין", היינו שכל עוד "הקנים רכין דהוו כירק" ליכא בהם כלאיים, מה שאין כן כשהוקשו הקנים הרי הם כאילן ויש בהם כלאיים.

על כך יש להעיר, דכבר כתב הרדב"ז (הנ"ל) "ולא מחלקינן בין קשים לרכים שהכל מין אילן הוא", היינו שלדעתו חילוק זה אינו להלכה. וכפי שהבאנו מהצמח צדק שאדה"ז נקט להלכה כהתוספתא, ושם לא הוזכר הבדל בין קשים לרכים.

ומה שנקט אדה"ז הלשון "כמיני סנה כו' עצים רכין", יש לומר שאין זה בדווקא אלא אורחא דמילתא נקט. וכידוע שאת ההלכות שבסידור כתב אדמוה"ז בהתאם לדברים כפי שהיו מצויים במקומו. ועל דרך שכתב הרבי (שערי הלכה ומנהג ח"א סי' קטו) בטעם מה שהשמיט אדה"ז את ברכת הקשת בסידורו – "כנראה כיון שאינה מצויה כל כך באותן המדינות". לפי זה יש לומר שבמדינתו היו העצים שפירותיהם יוצאים מהגזע עצמו רכים ונמוכים כמו הסנה. ואין ללמוד מדיוק תיבה זו שדווקא בכהאי גוונא ברכתם בורא פרי האדמה. דבאמת גם אילנות קשים, אם יוצאים הפירות מהגזע ברכתם בפה"א – כמשמעות התוספתא והרא"ש.

על פי כל זה נראה למעשה שפרי הפפאיה מאחר שיוצא מהגזע עצמו ברכתו בורא פרי האדמה לדעת אדה"ז.